שינויים.

נאיבית.

הוא לא רימה אותי, לא נראה לי. חושבת שבאמת קיווה שיילך.

שבאמת היה לו טוב.

אבל נגמר.

לא מוכן לקשר עכשיו, היה לו באמת כיף בכל רגע, ובאמת מצטער,

אבל לא.

ליטף, הסתכל במבט עצוב. לא רציתי שיילך.

הייתי די בסדר..

רק כשעליתי לאוטובוס פתאום הדמעות יצאו. וזה היה ברור שייצאו.

(מתישהו אני לא אהיה לבד?..)

חרא של תקופה..

באמת חרא.

חנוקה בכל מקום ובכל זמן.

פותחת את הבלוג-

זאת אני. עם כל החרא, כל הרגשות הכי עמוקים והכי כואבים.

אמאלה.

לא זוכרת למה החלטתי לפתוח.

למה החלטתי לסגור.

בכלאופן, לתקופה כזו או אחרת- 

הנה אני חשופה אל מול כל העולם.