שינויים.

אני זוכרת, ולעולם לא אשכח,

ששאלת אותי מה תהיה בשבילי כשניפרד.

(כש.)

אם תהיה סתם איזה קטע,

חוויה.

לעולם לא אשכח,

כי מתחילת היכרתנו-

היית הרבה הרבה מעבר לזה.

הפתעת אותי.

אתה עדיין לא סתם קטע,

לא רק איזה זיכרון נחמד.

היית ונשארת משהו עמוק מאוד בתוכי.

ועם זאת, פתאום אתה פה

קרוב מאי פעם

ואני, לא רצה אלייך.

נשכחת.

לאט

לאט

אולי אף תיעלם.

אני כבר לא יודעת אם זה עצוב לי או לא.

רק שלא תחזור שוב.

אני לא יודעת איך אני אתמודד אם זה יקרה.

כל העבר שלי מהול בזכרונות המתערבבים זה בזה,

ולפעמים זה כל כך מלא האחד בשני

שאני לא יודעת אם גדלתי מאז או לא.

אולי בעצם תמיד נשארתי בת 15,

 או 17,

או 19.

זיכרון אחר זיכרון

הכל מתערבב

והרגש חי מחדש כל זיכרון

כל בנאדם

כל חוויה,

ואני רק מעין צופה מהצד-

סופגת הכל.

אני, בכלל אני?

הייתי רוצה שתכיר את כולי, כל-כולי, כל השריטות והחלומות,

העבר וההווה,

ותאהב. למרות ובגלל.

והאמת, שאני לא מרגישה שאתה יכול.

בערב חג,

אני מתלבשת יפה

ומחייכת יפה

ויושבת לשולחן,

ושמחה.

כי למרות שאת אמא אני שונאת,

והמשפחתיות הזו לפעמים מעיקה,

לערב אחד-

אנחנו יחד.

לא משנה מה.

ואני יפה,

וגם הם,

וזה כיף.

אז הלכתי להיות יפה ולשתוק,

או שהאמת-

לדבר די הרבה.

שיהיה חג שמח,

מלא חופש וחיוכים,

ורק רק אושר.

אני.