שינויים.

זה טירוף, אתם יודעים. החזרה של גלעד.

אני צופה בתמונות החוזרות ונשנות שלו בטלוויזיה (שבאיזשהו שלב, כמו בדיווח על פיגוע, מראים את אותן תמונות עם אותן מילים, רק ע"מ שהסרט ימשיך לנוע), ולא קולטת. לא מבינה למה 5 וחצי שנים היינו צריכים כולנו לעבור (הוא, משפחתו, חבריו, עם ישראל) בציפייה, באכזבה, בכעס, במו"מ חסר תועלת- רק כדי שיחזור צנום, מבולבל, בתמורה לכל כך הרבה אסירים שמצטערת- אך שומדבר אינו שווה את מחירם. לא מבינה איך הגענו למצב הזה, ואיך בין כל העסקאות והשאלות, הריבים וההתווכחויות- נפל לו ילד. נפל בשבי כשהיה קטן ממני, לתוך 5 וחצי שנים של סבל וחוסר מודעות למה שהולך פה. חיי אדם היו בין כל אלו, ואף אחד לא יכל לעשות צעד טוב יותר?.

הוא חוזר לעולם שהוא לא מכיר. הוא הפך לסלב תקשורתי, קפץ בשנייה 5 וחצי שנים בלי להבין בכלל מה השתנה בשנים האלו, טראומטי, ילדון- שלא משנה שכעת הוא כבר בן 24 לערך- הוא חווה משהו שאף אחד לא צריך לחוות.

ואני, רק רוצה שיהיה לו שקט. שינסה לחזור לתפקוד נורמלי כזה או אחר (כי לעצמו, לגלעד שהיה לפני- הוא לעולם לא יצליח לחזור).

אם כך, אני גם צריכה להפסיק עם המלל התקשורתי הזה, ולעזוב את הבחור בשקט. רק שינשום קצת, רק שינשום.

אני מפנטזת על השחרור שלי. בונה לי תוכניות, פנטזיות כאלו ואחרות.

אני יודעת שזכיתי, הגיע הזמן שתפסיקו לדחוף לי את זה לפרצוף כל פעם שאני מוציאה שביב של תלונה,

אני יודעת שזכיתי לתפקיד מדהים. 

אבל, בין הדרכה להדרכה, בין מחשבה למחשבה-

נוצרות פנטזיות. 

פנטזיות על שקט,

על עבודה,

ועל בניית טל הבוגרת.

פנטזיות על אהבה לטווח ארוך,

על סיפוק עצמי,

על עצמאות.

ולפנטז, מותר.

ותכלס, אין עוד הרבה זמן.

אז שיהיה יום נפלא, מלא ברוגע וחלומות

אני.