שינויים.

כשאני נפרדת מבחור, יש לי נטייה הרסנית ודפוקה מיד למחוק אותו.

להכניס לקופסאות של נוסטלגיה, להוריד תמונות מהקירות, למחוק מהפייסבוק, לא להשאיר זכר חיצוני.

הזכר הפנימי יישאר, ואת זה אני יודעת. ודווקא בשל הידיעה הנחרצת הזו- אני מנסה לקחת את כל הטוב. 

את כל הפרידה, הרע, האיכסה, מכניסה לתוך קופסה, ולתוך המגירה.

את כל הלפני, האהבה, היופי- מעצבת לפי דמיוני ומשאירה אותם שם. בדמיון.

עם האחרון הכל יותר פשוט ויותר קשה.

אין לי תמונות להכניס למגירה. אין לי מתנות להסתיר. אין לי קופסה של נוסטלגיה לשמור אותו בה.

אין לי איך למחוק.

אז נותר לי רק הדמיון, שאוכל לעצבו כך שהפרידה תישכח בקופסת הנוסטלגיה שבראש,

ואילו היופי- יישמר מקדימה. איפה שכל החיוכים.

יש שיגידו הכחשה.

אבל בעצם, זו שתמיד דיברה על כמה נורא זה הכחשה וחשוב להוציא הכל- זו אני.

ואני, השתנתי. יש דברים שצריך להכניס לקופסה.

אז יש שיהיה מקדימה, ויש שיהיה מאחורה,

כך או כך- הכל כבר בראש.

מה שהכי נורא לי שהבנתי בשבוע וחצי האחרונים-

זה שבעינייך, לא הייתי מיוחדת. הייתי סתם שונה.

אז התחדשתי לי בתספורת חדשה,

ברווקות חדשה,

עודמעט רגילה ואז יהיה לי גם קעקוע חדש-

ועם כל החורף הזה שמביא צמיחה מחדש,

והשנה שעודמעט באה לקיצה ומביאה איתה את שנת 2012 החדשה

עם השחרור החדש-

יש המון התחלה באוויר.

לשנינו.

וזה, נהדר בסופו של דבר.

אני אוהבת חורף. גם אם הוא חצי אפור,

הוא גם בעיקר ירוק.

בואו לבקר בגולן, הוא מקסים עכשיו.

שפע אהבה,

אני.

(הבנתי שהכתיבה מצילה אותי מליפול. עכשיו, ותמיד.)