שינויים.

קחו אותי מפה.

מה אכפת לכם.

בואו נלך לשבור מסגרות,

לאכול מלא יוגורט (קטע,דווקאחרי-התחלתי פתאום נורא לאהוב),

לצאת מהחיים המוכרים האלה 

המשעממים.

בואו, מה אכפת לכם.

אני אחייך מלא, ואעשה כאילו כיף לי (גםאםלא),

ואלבש בגדים סקסיים (או שדווקא לא, כדי שתרגישו טוב עם עצמכם).

בואו נלך לפאבים,

נשתה מלא,

אני אצחק הרבה ואגיד מילים טיפשיות

ואז גם כנראה שתאהבו אותי יותר.

אני אהיה כנה לגבי מה שרק תשאלו,

ואני גם ארקוד על הדלפק.

קחו אותי מפה,

אני אעשה הכל. בחיי.

אני בוכה כשאני קמה בבוקר,

אני בוכה גם בנסיעה הביתה.

ליאור וברק מחבקים חיבוק סנדוויץ', ואני אוהבת אותם.

ברק מציע לי חברות, ואני צוחקת בהסכמה.

אבל הכל חיוכים קלישאתיים, כאלו של "תודה שאתם קיימים",

ובאמת תודה לאל שיש לי חברים נפלאים,

אבל החיוכים ייעלמו עוד לפני שתשימו לב.

אני עצבנית על אמא שלי, שזה תמידי למדי.

אני עצבנית גם על ליאור, ואבא, ועוד כל מיני אנשים שנתקלים בי בזמן הלא נכון.

אני שולחת סמס לאביתר, כאילו שמעולם לא נעלם מחיי,

והוא מיד "תני לי לנחש, לא הלך עם פרדס-חנה?".

מה אכפת לו בכלל. לא אכפת לו בכלל. הוא רק רוצה לשמוע שכן.

אני רוצה שהשבוע ייגמר, ושיפסיקו לטרטר אותי בכל הארץ כי נמאס לי לבכות באוטובוס כמה שיותר חלש כדי שאףאחד לא ישים לב,

ונמאס לי שאין לי את מי לחבק בסופו של יום כי ההורים כל כך לא -זה-.

אני רוצה בית, אחד כזה שהוא קבוע.

אני לא רוצה לקום ב5 בבוקר, אחרי בערך 4 שעות נסיעה ערב קודם כדי לחפש לי מקום לישון.

אני רוצה לישון. במיטה נוחה, במיטה שמוכרת לי, בלי שאף אחד יציק לי.

אני רוצה להשתחרר,

אני רוצה חופש,

אני רוצה חיבוק,

ואני רוצה אהבה.

אבל אין לי שומדבר מזה.

וזה עצוב.

הכי נהדר והכי נורא-

שהתחלתי לספור בחודשים.

מצד אחד- זה אומר שהזמן קרב,

מצד שני- הכל נראה הרבה יותר ארוך ככה.

רק שיגיע כבר יולי.

לילה נפלא לאלו שיכולים שיהיה להם נפלא,

ולילה נהדר לאלו שלא.

אני.

אבותובנים.