שינויים.

(תקציר הפוסט אחרי החוצץ האחרון)

וואו. 

זאת אומרת,

וואו.

מה שמדהים בתפקיד הזה, שבאמת, אבל באמת-

פוגשים הכל. מהכל. מכולם.

וגם, עוברים את כל הארץ לאורכה ולרוחבה.

מזה משנה שהכל נעשה באותו יום.

היא אמרה לי לא לספור בחודשים,

אבל אני סופרת.

כי אני מותשת, ודי כבר,

הנסיעות הבלתי נגמרות

והקול שכן נגמר

והילדים החארות האלה שלא אכפת להם בקושי מעצמם.

אני אוהבת את התפקיד הזה, שלא תטעו.

התקמבנתי יפה מאוד, והטיולים יכולים להיות מדהימים,

ולפעמים יש כיתות מדהימות (כמו שבוע שעבר, תודה לאל שיש גם שבועות כאלו)-

אבל אני מותשת. לחלוטין.

(לא שהעצב ממש עזר לשבוע הזה)

מרפי מרפי הבנזונה, דווקא היום? דווקא?

אני אוהבת לספור, אני אוהבת להתעסק בזה,

ואני חושבת שאין בזה דבר רע.

(אז למה אני ממשיכה לכתוב ולהגיד את זה שוב ושוב? אם אין בזה דבר רע,

ומצאתי גם כמה סובבים שלא רואים בזה דבר רע,

למה לעזאזל אני ממשיכה להצדיק את עצמי?

... מה פרויד היה אומר על זה?)

הייתי רוצה מילים יפות שיתארו את הרגשות של עכשיו,

את כל האתמול והמחר,

את הדמעות והחיוכים.

אבל אין לי.

אפשר לאבד את עצמך?

זכוכיות מנקרות בתוכי.

אני מרגישה כל חתך וכל שריר,

כל שריטה שמעמיקה אל תוככי נשמתי.

אני מחזיקה חיוכים שמורים בתוך קופסה-

קופסה ששמורה לערבים כמו מחר,

ואנרגיות מפוצצות ששמורות לבחורות עם עיניים יפות וחיוך כובש.

רק על מנת להסתיר חתכים,

לאסוף שברים,

לזכות לתשומת לב חיצונית

כזו שכאילו תשפר את הנפשית.

אני אוהבת.

הפוסטים שלי ארוכים מהגלות.

אני לא יודעת למה אומרים "ארוכים מהגלות", 

אבל נראה לי מתאים.

אפשר לסכם את הפוסט הזה במותשות נפשית ופיזית.

שיהיה לילה מלא חלומות נפלאים, בסדר?

אני.