שינויים.

היום קמתי אל עצבות.

עוד 6 וחצי שבועות לכל היותר,

4 לכל הפחות-

אני משתחררת.

(זה תלוי באם יקדימו לי את השחרור [די בטוח שכן] ולמתי).

ונכון, שנמאס לי. שאני שחוקה, שאני מאושרת להשתחרר.

אבל הגולן שימש לי בית בשנתיים האחרונות.

נכון גם שלקראת הסוף תמיד קצת עצוב,

אבל לא ככה. לא אצלי. לא ברמה הזו. בכל זאת זה היה השירות הצבאי שלי,

כמה שישמחו להתכחש לזה חבריי שלא חלקו איתי את השנתיים האלה.

הגולן שימש לי בית. הצוות שימש לי משפחה.

אני אכלתי שם, ישנתי שם, בכיתי שם, התבגרתי שם, הכרתי כל פסיק ופסיק בקצרין,

הכרתי הרבה מאוד מהגולן, הכרתי לעומק.

זה לא היה בסיס שבאים אליו בתחילת שבוע ועוזבים בסופו,

זה היה בית. עם משפחה מבשלת ועם פרגולה לאירוח,

עם חברים שבאים לבקר ועם אנשים הזויים שמתרסקים אצלנו בחדר הפנוי.

עברתי כל כךךךךך הרבה שם. ועכשיו, עצוב.

אז נכון, שלקראת הסוף תמיד קצת עצוב. ונכון, שאחרי הפרידה- משומה יותר קל.

אני אתגעגע, ואני גם בוודאי אחזור לבקר, אבל אני אמשיך בחיי והשנתיים האלו יישמרו כזיכרון יפה בראש.

אבל כרגע, אני עוד חיה את הזיכרון הזה. וכרגע, התעוררתי לדמעות

(כזו אני- נוטה להספיד דברים הרבה לפני מותם, ולבכות.)

בבוא הזמן, אעשה פוסט פרידה מהגולן כמו שצריך. עם תמונות, וחוויות, וכמה ש.. אין על הגולן, באמת.

רק לנסוע עם הישיר בשישי בבוקר, אל מול נופי כנרת וירוק ששופע מכל מקום- שווה את הכל.

יום טוב, אה?

אני.

(אגב, אני חולה. כבר כמה ימים. חום, בחילות, כאבים.. די בלאגן לי בגוף כרגע. וכרגיל, הרגשתי בדיבור איתם-הבוסים הגדולים- כאילו אני צריכה להרגיש רע על זה שאני חולה, שאני דופקת להם את העבודה. שאני צריכה לעשות קול ממש חלש והרבה שיעולים כדי שאולי יאמינו לי שאני באמת מרגישה חרא. לזה,כנראה, לא אתגעגע)