שינויים.

אני מחזיקה בשתי ידיי תבנית, שמכוסה בנייר כסף, ומכוסה בשקית בד.

מישהו עוצר מולי, שואל "מה זה?", אני תוך כדי תנועה מסתכלת אחורה, והוא "לא, באמת- זה מסקרן. את מחזיקה את זה ככה.."

"סתם, משהו ש.. פיצה"- וזה עוד כשאני במרחק מהוסה ממנו, כשדבריו נבלעים בשלי ומשכנעים אותי להודות בתכולת השקית.

"לא..באמת? לא מאמין", "כן", ומתקרבת חצי סיבוב נוסף, חצי צעד, חצי אמונה.

"אפשר לראות?", אני מחייכת חיוך חצי מאולץ חצי לא, פותחת את השקית ולאחריה את נייר הכסף לכדי פתח קטן. הוא מקרב את הידיים בניסיון לעזור, או לפתוח יותר. "וואו, את עשית את זה?", מחייכת חיוך של ממש תוך כדי סגירת התכולה "בכבודי ובעצמי", והוא מגיש לי את ידו תוך כדי "כל הכבוד" נפעם,

מה שגורם לי בלי משים לחצי סיבוב התרחקותי ממנו, אך לוחצת בכל זאת והוא מוסיף "בתיאבון!".

ואז מחייכת ותוך כדי עוד איזה שמינית סיבוב עד לכדי הליכה מהירה חזרה לקצב חיי אני אומרת בטון מחוייך אך חסר סבלנות כמעה "תודה, יום טוב!". וזהו. לא הסתובבתי חזרה, נשכח ממני לחלוטין כדקותיים אח"כ.

אבל, יש אנשים שפשוט לא מפחדים- לשאול, להסתקרן, להתקרב, ללחוץ את היד.

וזה מהמצבים הקטנים שעושים חיוך מבולבל, שלעיתים גורמים לקצב החיים להיראות קצתקצת אחרת.

(משוררים וסופרים, כזה עם פלצני)

אני כל כך מאושרת.

חזרתי לבשל. טבעוני, בריא.. לא סתם. אני מבשלת לקורס, ולארוחות שישי. התרפיה הקטנה שלי.

אני מאושרת. באמת באמת. יש לי דברים כלכך נפלאים בשיגרה הזו שנוצרה לי.

בברכת חיוכים לכולם,

אני.