שינויים.

אז, אני מדברת עם אורון שעתיים וחצי בטלפון,

ולא חושבת על ניר ולו לשנייה אחת,

ועוברת את יום השחרור של ניר בהסתכלות אל תוך העתיד שלי מלא בילדים מתוקים לחנך,

ומבינה שטוב לי.

טוב לי באמת.

והרע שיש לי, זה הניר שבתוכי. זה הכעס, זה הכאב שהשאיר בי, זה השבירת אמון, זה הפוטנציאל שהיה ואיננו.

זה מה שהוא השאיר בי- רגעי כאב בתוך כל האושר שיש לי.

אם הוא לא היה שולח לי את הסמסים המפגרים ששלח לי אתמול, מלאי חוסר הבנה, התנשאות ופגיעות,

היה לי הרבה יותר טוב אתמול.

אבל עברתי את זה.

עברתי את זה כדי לגלות שאח שלי עובר לגור בניו יורק,

כדי להבין שתמי עוד שבוע עוזבת לחול לאיזה חצי שנה לפחות,

להבנה שהחיים כלכך דינמיים שזה מדהים.

אבל יש לי קרקע יציבה. וזה הדבר היחיד שחשוב.