שינויים.

אנחנו כל הזמן ממציאים לעצמינו סיפורים לגבי המציאות. הוא אמר לי ככה בגלל ש.. היא עשתה ככה בגלל ש..

כל החיים אנחנו רואים את המציאות דרך משקפיים, דרך נקודת מבט מסויימת שהקנינו לעצמינו במהלך החיים.

הגיע הזמן לראות את החיים כפי שהם. להסתכל על סיטואציות כפי שהם, ולא להתחיל לפרשן לעצמינו כל דבר.

אני מתחייבת לעצמי שכל פעם שאני נתקלת בסיטואציה בעייתית לי, כל פעם שאני קולטת את הקול הקטן שבראש שלי מתחיל לנתח- להפסיק. פשוט ככה.

ניר נפרד ממני כי ניר נפרד ממני. זהו. לפעמים החיים לא מסתדרים כפי שרוצים.

נורא נוח להגדיר בנאדם כמשהו מסויים. 'היא ביקורתית', 'הוא שקרן'.

לא. הוא מופיע לי כשקרן, היא מופיעה לי כביקורתית. אני רואה אותם ככאלו בגלל המשקפיים שאני שמה, בגלל מה שאני חוויתי בחיי- אולי אפילו מהם.. אבל מאיפה לי מה יהיה הצעד הבא? מאיפה לי מה הדבר הבא שהחיים יביאו לי?

אז הרבה גברים פגעו בי. זה אומר שכולם כאלה? לא! ברגע שמפסיקה להביא את העבר שלי לעתיד שלי- אחיה באמת את ההווה שלי.

אי אפשר לדעת אף פעם מה יהיה הצעד הבא. אף פעם. אז עדיף פשוט לחיות את העכשיו.

אני מתחייבת לעצמי שכל פעם שאני שופטת מישהו- להיזכר שאני שופטת אותו על סמך העבר שלי ובכך הורסת את ההווה והעתיד שלי. אי אפשר לדעת, אף פעם, כלום לגבי העתיד.

החיים חסרי משמעות. כל הזמן אנחנו רצים אחר הדבר הבא, הדבר הזה שיביא משמעות לחיי.

אין לחיים משמעות, אין משהו שיעשה אותי מאושרת כי יש בו משמעות. ברגע שמפסיקה לרוץ אחר משמעות- חיה את חיי.

אין דבר חשוב מההווה. אין מקום אחר שצריכה להיות מלבד הרגע המדוייק שבו אני נמצאת. העבר חלף, העתיד לא ידוע- ההווה הוא העכשיו והחשוב.

אני מתחייבת לעצמי לחיות את הרגע, תמיד. לא לחפש מה יותר טוב ברגע הבא.

אנחנו כל הזמן חסרי אותנטיות. בגלל אותם משקפיים, בגלל אותם נסיונות עבר-

אנחנו לא אותנטים עם הסביבה שלנו ועם עצמינו. אני כלכך הרבה פעמים לא מבינה עד כמה אני לא אותנטית, בגלל מחסומים כאלו ואחרים ובעיקר פחדים כאלו ואחרים. ממה אני מפחדת? תמיד ישפטו אותי. תמיד אנשים שופטים, תמיד יהיה מי שיאהב ויהיה מי שישנא. אז עדיף כבר פשוט להיות.

אני מתחייבת להפסיק לחשוב על איך רואים אותי, ולהיות אני שאני רוצה להיות.

בחיים שלנו עברנו מספר אירועים משני חיים, טראומתיים מעט לרוב, שבעקבותם קבענו לעצמנו מה נהיה כל חיינו. מה הם הקלפים החזקים שלנו, שבזכותם אנחנו מצליחים בחיים. אבל, אנחנו חייבים להיות הקלפים החזקים שלנו, גם כשזה לא נזקק- לכן הם גם מגבילים אותנו.

בגיל 6-7 אמא שלי ואח שלי הלכו מכות. ממש מכות. וצעקות. והייתי מפוחדת, ואבא שלי לא היה בבית. והפכתי לקשובה, כי לא יכולתי להיות זו שנוקטת עמדה.

בגיל ההתבגרות אמא שלי הכריחה אותי לשלוח לה סמס כשהייתי מגיעה לחברה שגרה מולי ברחוב (30 שניות מרגע היציאה מהבית שלי- וכבר הייתי בשלה), והפכתי לעצמאית. כי אמא שלי הייתה חרדתית שכל ההתבגרות שלי לא נתנה לי להיות עצמאית כפי שאני הייתי צריכה להיות.

היו המון אירועים שהפכו אותי למי שאני. לזו שחייבת לעשות עד הסוף, לזו שקשה לה להגיד לא, לרגישה.

אבל כל אלו היו החלטות. נולדתי כתינוקת שמסוגלת להיות הכל. ואם אני רוצה, אני גם אהיה הכל.

אז כן, אני תמיד אשאר קשובה. ורגישה. ועצמאית. וגם תלותית מעט. וכשיש מצבים שאני רוצה להיות משהו אחר, והסיטואציה מצריכה שאהיה משהו אחר- אני לא יכולה להיות.

אבל אני כן יכולה להיות בנוסף. ואני מתחייבת לעצמי, שבמצבים מסויימים אחליט לעצמי להיות גם מישהי אחרת, מי שאני צריכה שאהיה באותו הרגע.

עברתי סמינר של 3 ימים, פורום, שבו קיבלתי המון. ואלו נקודות, שלא הייתי רוצה לשכוח. 

אולי אזכר בעוד, אבל בינתיים- בכיתי היום מאושר, אחרי הרבה מאוד זמן שלא בכיתי מאושר.

השתחררתי מהכעסים כלפי ניר, וכלפי אמא שלי, ואני מוכנה לראות את אח שלי כמו שהוא- ולא דרך קנאות וחוסר ביטחון שלי.

הרגע הזה הוא בדיוק הרגע שאני צריכה להיות בו. 

החיים קצרים מדי בשביל לחפש קדימה, או לחפש אחורה. הם בדיוק מה שהם, כמו שהם, בלי סיפורים ובלי האשמות ובלי אינטרפטציות שלי.

הם פשוט הם כי ככה הם. ולפעמים אני אוהב אותם, ולפעמים לא, ולפעמים יהיה לי קשה לראות את כל הנקודות שמעל,

אבל החיים הם העכשיו. וזה הדבר היחיד שחשוב.

להיות מי שאני, איך שאני בוחרת להיות, בלי להצדיק כלום ובלי לחשוב איך להיראות טוב כלפי הסביבה שלי.

ולשתף את האני האמיתית שלי עם הסובבים אותי. יש כלכך הרבה עוצמה בלשתף את העולם שלי ולהיכנס לעולמם של אחרים.

פשוט להיות. החיים הם רצף של הזדמנויות ליצור.