שינויים.

אי אפשר להתחיל לתאר בכלל. המסע הזה.. היה מדהים. היו חלקים קשים- נפשיים ופיזיים כאחד, מה שעשה את המסע הזה לעוצמתי פי כמה.

כלכך מעציב אותי לחזור. אני כבר 12 שעות בארץ, ועדיין לא קולטת שאני באמת כאן. חיה בין ההתרגלתי מהר מדי לחזרה לבין הלא באמת מבינה שחזרתי.

הלוואי שהייתי מאריכה את השהות שלי בכל חלק מהמסע הזה,

אבל כך או כך- אני כאן. והיה מדהים.

אי אפשר להסביר. לא שיש לי את הכוחות לנסות גם כך.

למדתי כלכך הרבה על עצמי, על מי אני ועל המסוגלות שלי,

על האהבה שלי ועל החיים המדהימים והמיוחדים האלה שניתנו לי.

הלוואי שלא אפול לשיגרה שוחקת שוב,

כלכך מפחיד אותי.

אני חייבת לזכור מי אני,

מי אני באמת אוהבת להיות,

וכמה שהנפש שלי צריכה חופש לבד.

בלי רעשים מוכרים,

בלי שגרתיות,

בלי הסברים.

אני עם עצמי. ורעש טבעי.

המסע הבא בספטמבר הבא. חייבת לעצמי.

הלוואי שנזכור כולנו לתת לעצמנו חופש גם שנראה שאין זמן לזה..

הכל תיעדוף בחיים. זמן זה דבר נזיל בידנו.

בברכת יש לי פאקינג חיים מדהימים(מחווה לפוסט הקודם),

אני.

עריכה (אותו יום, כמה דק' אחרי)-

אני מרפרפת על הפוסט הקודם שנכתב לפני חודש וחצי,

ומרגישה שעבר כלום זמן מאז. 

סעמק, הטיול הזה עבר לי מהר -מדי-. עברתי בו כלכך הרבה, והכל נראה לי רחוק,

אבל בכל זאת גם מרגיש שהזמן טס וחזרתי בדיוק לאותה נקודה. אותה עבודה, אותו בית, אותם חברים..

יצאתי מהטיול הזה עם כלכך הרבה הבנות,

לא יכול להיות שהכל יחזור בדיוק לאותו מקום. לא יכולה לא רוצה

אני צריכה לצאת מכאן. אני צריכה חופש.

חזרה גרועה מאוד לארץ.