פתאום אני מבינה שטוב לי.
שזה הכי הרבה זמן שאני בלי מישהו בשנים האחרונות, ואני בסדר עם זה.
כן, חסר לי. חסר לי הליטוף, הקירבה, השיתוף..
אך עם זאת, זה לא נוכח בכל צעד וצעד שלי. זו לא תלות. אני רואה שאפילו טוב לי לבד.
עשיתי למען עצמי בחצי שנה האחרונה יותר משעשיתי שנים רבות קודם.
בריף קצר מאז הפרידה מניר;
חזרתי למרכז
נרשמתי ללימודים
עשיתי את הפורום, ואת הקורס המתקדם
דיברתי עם גיא, ושחררתי אותו סופית
דיברתי עם אורי, ויצרתי פתח למערכת יחסים קרובה יותר
עושה יותר פעולות להערכת ההורים
יצרתי קשר עם שלושת אחיי מצד אבא (לאחר שהבנתי שזה באמת יושב עליי)
עשיתי טיול של חודש וחצי לבד בספרד
התחלתי קורס צילום מתקדם
הכרתי אנשים מדהימים שעוזרים לי לחייך מתי שצריך...
ואוסיף גם ואומר שלא שכבתי עם אף אחד שלא רציתי ולא הכרתי ובאמת הרגשתי נוח איתו, וגם יצאתי עם מישהו ולא ישר רצתי למין או להגדיר את עצמי בתור נפגעת מינית. שזה שינוי אדיר וכיפי.
כשהייתי בספרד, די בהתחלה, חשבתי על שריי. הפסיכולוגית המדהימה שהייתה לי, שברגע שניר שבר לי את הלב רצתי אליה- למרות שכבר עזבתי אותה כמה חודשים קודם. מאז לא חשבתי עליה, עד היום. אני מאוד מאוד מעריכה אותה על כל מה שנתנה לי, אבל הבנתי שבאמת אין לי צורך בה כרגע. אני באמת במקום שלם, ועובדת על החיים שלי כל הזמן ממקום מאוד בריא ובונה.
טוב לי. וכל שבירה, היא שבירה. משברון קטן, שיחלוף. זה הכל. מותר להישבר לפעמים, אבל צריך להבחין ולדעת שזה רק מה שזה- שבירה בדרך, נפילונת שממנה רק אקום ואמשיך הלאה.
לחייך מתי שרק אפשר,
שזה בתכלס- תמיד.
להת'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
