שינויים.

לא יודעת כבר מה.

לא יודעת כבר איך.

כל הבפנוכו שבור לי, לא יודעת מי אני ומה באמת חשוב לי.

סעמק, הם שברו אותי.

ואני יכולה רק לקוות שזו שבירה למען בנייה מחדש,

אבל.

אני לא יודעת מה אני רוצה לבנות.

כל מי שמבין את השפה מסביבי במשבר בעצמו.

כל מי שלא מבין, רק.. רק יחריף את החוסר אהדה שלו.

אני מרגישה אבודה, אבודה לחלוטין.

אני גם כועסת. אני כועת על ההורים ויובל שדחפו אותי למקום הזה,

למרות שברור לי שיצר גם טוב (ברור לי?).

ברור לי שעם דברים בחיים צריך להתמודד ולא רק לתת להם "לעבור מעצמם" כי דברים של הנפש לא עובדים ככה.

אבל, 

אני ממשיכה לזוז. אני ממשיכה לזוז, כי אין דבר כזה בחיים לעמוד.

גם אם אשכב במיטה ואבהה בתקרה כל היום-

החיים יזוזו. החיים שלי, של הסובבים אותי..

הזמן יעבור. בין אם ארצה ובין אם לא.

אז אני ממשיכה לנוע,

כי אין לי ברירה.

פשוט לא יודעת לאן.

"פשוט".