שינויים.

הרי אמרתי שאני לא רוצה, נכון?

אז מה פתאום הלב שלי החליט אחרת?..

אמרתי שאני לא רוצה, והוא הגיע בכל זאת.

היה לי קליל, נוח, טוב.

ועכשיו יכול להיות גם נפלא.

אבל גם מלחיץ. וכואב. ותלותי.

מדהים לי איתו. ואז נכנסים פחדים.

אולי בקרוב יבין שרוצה את השלב הבא? כל החברים מסביבו נשואים עם ילדים. אולי יבין בקרוב שגם הוא?

ואולי בכלל אתאהב בו ואפגע? אולי אנחנו בכלל לא מתאימים, אולי זה רק עניין של זמן עד שזה יתפוצץ לנו בפנים?

אולי אני לא בנוייה לזוגיות? אני נעה שוב ושוב על הסקאלה הזו, על השאלה הזו, על הפחד הזה. אולי אני פשוט לא יודעת?

אני אוהבת יותר מדי,

או פחות מדי,

אבל אין פשוט- אוהבת. ככה, "כמו שצריך".

אולי עדיף כבר שלא. לסיים עכשיו, לפני שיכאב אח"כ.

אני לא רגילה להיות מונעת מפחדים. אני מפחדת, וממשיכה למרות זאת. כי אני אמיצה, חזקה..

אבל לא כשזה נוגע לגברים. שם אני נופלת. פעם אחר פעם אחר.....

זה מה שאני אומרת לעצמי. שם זה התחום החלש.

אני יכולה להאשים את גיא, אני יכולה להאשים את כל הדפוקים שהגיעו אחריו..

אני יכולה גם לקחת אחריות.

בחירה.

זה הכל.

לבחור להיות אמיצה, אוהבת, נאהבת.

כי מגיע לי.

כי מגיע לו.

לחייך, לשמוח, להיות מאושרת.

כי מגיע לי.

כי למה לא?

אני בוחרת יום יום, שעה שעה. זה לא נגמר, זה אף פעם לא ייגמר.

אושר הוא בחירה.