שינויים.

נקודות קטנות של הרס.

מחלחלות. נוגעות. צורבות פה ושם.

נקודות קטנות של הרס,

שיודעת שרק יגדלו.

הן יגדלו ויהרסו את שנינו,

כמו שרק אני יודעת להרוס.

אתה לא תהיה חברה שלי,

גם לא ידיד,

ולא הורים.

אתה תהיה בדיוק בנקודה הזו שלך,

שממלאת את כל-כולי באושר..

והורסת בשנייה.

אני חוזה את העתיד.

אבל אני חוזה אותו מתוך עבר,

אז בעצם-

אני לא.

אבל ככה אני חיה עם בני זוג.

וזה המאבק שלי.

את המאבק עם ההורים אני בדרך לפיתרון,

ועם כל שאר העולם-

כמעט ומעולם לא היה מאבק.

וגם את הקטן הזה,

אי שם בתיכון,

פתרתי.

אבל בני זוג זה מאבק שרק החל את דרכו,

רק נפתח מחדש,

רק פיצחתי שיש בכלל מאבק.

ומאיזה סוג.

אני מפחדת מהדברים הכי עמוקים בי,

אלו שניגלו לי בערב אחד מזעזע,

אלו שרודפים אותי בחלומות.

אני מפחדת מאלו שיודעת שקיימים,

ובעיקר מאלו שלא.

אני מקווה ביני לבין עצמי שהמאבק הזה ייפתר איתך.

כי נמאס לי,

נמאס לי להיאבק.

שנים נאבקתי, ואפילו לא ידעתי במה.

ועכשיו אני יודעת..

וזה אפילו לא קשור בך.

אז אני נאבקת עם עצמי,

עם העבר שלי,

עם כל הייצוג שלך בתוכי-

וכל מה שאני צריכה זה ש,

תכיל.

אפשר,

בבקשה ש,

פשוט.

תהיה?

שלא תתייחס אליי כבעיה,

שלא תראה אותי כחיסרון,

שתבין שאני שונה ממך-

וזה בסדר.

כי אהבה זה לקבל אנשים על מה שהם

ועל מה שהם לא.

ואני,

בחיי,

מנסה.

וממש לא רק בשבילך.

(אני אוהבת אותך,

ואני אפילו לא מעיזה להגיד.

ואני כאילו בוחנת,

מחכה שתברח..

ואז אוכל להגיד ש,

הנה-

אני דפוקה).