שינויים.

אני בת 23, נושקת ל24. בתקופת חיי הלא-כזו-ארוכה אך גם לא-כזו-קצרה-כבר, 

עברתי המון. המון תהפוכות רגשיות, המון נפילות כואבות, המון חוויות מעצבות.

החיים שלי לא קלים תמיד, כי אני מלאת רגש. מפוצצת ממנו. כל דבר שעובר עליי לוקח אותי לאיזשהו קיצון רגשי.

(ואוסיף- גם דברים שעוברים על אנשים שקרובים אליי. וגם.. לא כאלה קרובים. בגלל זה אני לא מרשה לעצמי לראות ממש חדשות, כי לא אוכל לשאת את כל הכאב. ובגלל זה לא יכולה לדבר על הצמחונות-וונאבי טבעונות שלי, כי הסבל של החיות בלתי נסבל ובלתי מוצדק בעיניי.)

אז החיים שלי לפעמים מוקצנים. אני לא יודעת עד כמה זה רע, כי הם גם מוקצנים לחיוב- ואם אצליח למצוא אמצע, חוששת שגם האושר שלי יופחת, לא רק הכאב. והאושר שלי, הוא כזה של לבכות כי הנפש לא יכולה להכיל עוד את כל הטוב הזה.

למדתי המון במהלך חיי. לא מדברת על תחומי דעת- למרות שגם שם זכיתי ללמוד המון,

למדתי המון על עצמי, על הסובבים אותי, גיבשתי לי דיעה די ברורה לגבי מלא דברים,

ולמדתי לאהוב את עצמי. וואו, איך זה חשוב.

במרוצת השנים פגשתי מלא אנשים שהעבירו אותי דרך רצינית וחשובה,

גם אם זה היה דרך נפילה. כל פעם מחדש חוזרת לערב שעישנתי עם גלעד,

לנפילה הכלכך עמוקה הזו שהובילה אותי לכמה חודשים קשים מלאי רגשי התאבדות,

שהובילו אותי להתרוממות הכי ענקית שיש.

לפני חצי שנה פגשתי את ירין.

ירין גדול ממני ב9 שנים.

לירין יש הרגשה שהוא הכי טוב מכולם וכולם חייבים לו משהו.

ירין ישיר מאוד, וחושב שהוא צודק כמעט תמיד-

ומאוד חשוב לו להוכיח את צדקתו.

ירין גם מקשיב, ירין לא מוותר לי או עליי.

ירין אוהב אותי ברמות מטורפות,

ויש בו עוצמות נפשיות מטורפות.

אני לא יודעת אם ירין ואני נישאר לנצח,

למרות שעד לא מזמן הייתה לי הרגשה שכן.

אבל החשוב הוא, שזה לא משנה-

כי הבנתי שירין כאן כדי להעביר אותי דרך מסויימת,

בדיוק כמו שאני כאן כדי להעביר אותו דרך מסויימת.

אני לא האמנתי ב"יש סיבה לזה שנפגשנו". ניר אמר את זה עליי ועליו בזמנו,

שאני הגעתי אליו כדי לעזור לו בתקופת שחרור שלו, כדי להעביר אותו את הדרך הזו.

כעסתי עליו, שזה מה שראה בי. זה כל מה שראה בי.

לא הבנתי את המשפט הזה של "יש סיבה". הרגיש לי שמגיע מעולם הדת, הכלכך רחוק ממני.

ופתאום, בקטע מוזר,

יש לי הרגשה ברורה של "יש סיבה".

ירין מעביר אותי שיעורים בדרך קשה,

לפעמים מגעילה,

אבל הכי דוגרית, אמיתית ובפנוכו שיש.

שכחתי לבקש עזרה. שכחתי לבקש עזרה מאנשים שהם לא הוא או רעות.

הבנתי את זה היום באופן כלכך כואב, שאני נופלת על רעות כל פעם שעובר עליי משהו.

שהיא רואה את החברה הטובה שלה עושה משהו שלהרגשתה הוא טעות, וצריכה לשמוע על זה כל שבוע מחדש.

ואם אני מרגישה שאני מעמיסה נפשית עליה,

למה אפשרתי לעצמי להעמיס נפשית על ירין?

שכחתי לבקש עזרה מעצמי. שכחתי מזה להיות גם לבד,

מזה לכתוב,

מזה לצלם,

מזה לקרוא.

מזה לבקש עזרה מחברים שלי, כי יש לי מיליון כאלו. אוהבים ומדהימים, באמת.

שכחתי שאני לא באמת לבד, וגם אם המרחק קשה- הם כאן. לפחות טלפונית.

שכחתי את השאיפות שלי. שכחתי את האדם המדהים שאני, וכמה שהחיים האלה הם מטורפים

ויש להם כל כךךךךך הרבה להציע.

החיים שלי מטורפים. מההטרדה מינית בגיל 15, דרך החבר מאילת והפסיכולוגית. דרך המכינה והשירות המיוחד שעשיתי, דרך היציאה לעולם עם סיפור ההטרדה ועד לירין. שהוא בנאדם לא קל בעצמו, והוא מודע לזה, אבל הוא מעביר אותי דברים מטלטלים שיש פתאום הרגשה שהם לא סתם. שכדי להתרומם הכי גבוה שאפשר, יש צורך בליפול למטה.

יש רגעים שאני לא רוצה. לא רוצה ללמוד יותר, לא רוצה להיאבק יותר, לא רוצה.

אבל בדיוק בשביל זה- יש לי סביבה תומכת מסביבי. ב-ד-י-ו-ק בשביל זה.

כי הם לא יתנו לי ליפול. הם ואני.

ואם ירין לא יבין שאנחנו כאן כדי ללמוד אחד מהשני,

אז הוא לא. ואני אמשיך את השיעורים שלי לבד. וזה יהיה בסדר,

כי אני בחורה מדהימה. והחיים האלה כאן כדי שאני אטרוף אותם.

החיים שלי..

החיים שלי לא קלים לי, כי אני מפוצצת רגשות.

הכל אצלי מוקצן,

אבל היופי הוא- שהאושר שלי הוא האושר הכי כנה ומטורף שיש.