שבירה.
איך, איך הוא אמר לי דבר כזה.
איך יצא לי מהחיים בכזו מהירות.
איך חזרתי להשמין.
למה הפצעים המזורגגים האלה לא נעלמים. עברתי את גיל 16.
כל השבוע הרגשתי כלכך טוב. פאקינג כלכך טוב.
איזה כיף שיצא לי מהחיים. עכשיו אוכל להיות עם מישהו שמעריך אותי יותר,
אחד שאולי גם משקיע בגוף שלו קצת.
כל השבוע לא בכיתי. הוא עבר לי בראש, אבל עבר. וזהו.
אני מרגישה דחויה.
8 חודשים. ואז פתאום "הבנתי שאני לא מעריך אותך,
ואני חושב שרוב מה שאת אומרת זה שטויות".
אני מרגישה שהזנחתי את עצמי ממש.
והלך לי כלכך טוב. עשיתי ספורט, הרזתי, גרפתי מחמאות, הרגשתי מדהים עם עצמי.
ידעתי שהחזרה לבית תהיה גרועה. סעמק. ידעתי ולא מנעתי מעצמי ליפול לשם.
אני שונאת את זה שצריך לעבוד. צריך כסף. צריך.
בא לי רחוק רחוק רחוק
רחוק מעצמי.
ואי אפשר. אי אפשרררררררר!
יכולה להתרחק מהכל,
אבל לא מעצמי.
וזה הדבר היחיד שרוצה להתרחק ממנו. זה, וירין.
(למרות שאומרת את זה בחצי כח. וזה כזה נורא שהלב שלי פתאום חוזר אליו. הוא כזה מניאק).
אני חושבת שהרגש הכי חזק שמרגישה עכשיו זה דחויה.
פשוט, דחויה. לא אוהבת להסתכל על עצמי במראה.
(ניר לא יוצא לי מהראש גם. אני לא זוכרת אותנו, לא זוכרת אותך..
אבל זוכרת את התחושות שהעברת בי. את התחושות שהקשר הזה העביר בי.
לא זוכרת איפה נפלנו, וזה כואב. לפחות אם הייתי זוכרת למה נגמר)
סעמק. סעמק.
אפשר מלא כסף? שאסע לטייל לי קצת בעולם. אפגוש אנשים, אפגוש את עצמי.
אקנה לי שרשראות, טבעות, בגדים, נעליים. אקנה לי צניחה חופשית, ועוד קעקוע.
וגם דירה.
מזה הזין הזה שצריך כסף. כל ההתבגרות המזויינת הזאת.
פתאום בא לי קשר רציני, בא לי חתונה ו4 ילדים.
פתאום אני צריכה כסף, וצריכה למצוא את עצמי.
מזה הלמצוא את עצמי המזויין הזה.
גם כן התבגרות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
