שינויים.

זיכרון הוא קפסולה.

הוא מוכנס לקופסה קטנה שנלקחת בטעות, 

ברגעים כאלה שלא מתאימים.

או שכן.

זיכרון הוא מתעתע, בעיקר את עצמו.

מחליף גוונים לפי התקופה, משנה פה ושם גם צורה.

אני מסתכלת על תמונות בפלאפון, מופתעת לגלות כמה ג'אנק אני צורכת,

ועוד יותר מופתעת לראות את פנינו המתנשקות.

ברגע אחד, בעודי מבולבלת מרגשות המתהווים להם אל מכרים ישנים,

אני מבינה שאין שום בלבול.

אהבתי. אהבתי עד כאב.

ורציתי שיצליח, כי רציתי זוגיות.

אהבתי לאהוב, ולאו דווקא אותו-

ואהבתי לאהוב גם אותו.

אין בלבול. אהבנו, וניסינו, אבל לא רצינו מספיק

והיו קשיים שלא היו בנו הכוחות לפתור

אז הלכנו.

הוא לדרכו ואני לדרכי,

ועכשיו הדרכים רחוקות.

ורחוק לפעמים כואב,

ולפעמים משמח.

ואין שום בלבול,

כי רגשות הם נעים. נעים במערבולת בלתי פוסקת,

עולים ויורדים.

אז היום קצת עצוב,

ומחר אנשק.

לא אותו, אחד אחר.

ואני אנוע גם איתו,

וכנראה עם רבים אחרים-

וזכרונות יישארו מתעתעים.

אהבתי את התמונה בה אנו מתנשקים קרוב,

אבל לא לגמרי נוגעים,

והפנים שלנו קרובות-קרובות למצלמה,

ולמרות שאנו מודעים לחלוטין שאנו מצטלמים-

לא התאמצנו להיות יפים.

פשוט היינו.