שינויים.

אני מנסה להתנהג כאילו הכל כרגיל,

כאילו אתה לא הולך לעזוב אותי עוד רגע.

ועם זאת, מנסה להפנים את העובדה שאתה כן.

(זו לא עובדה עד שזו עובדה, אבל בחייאת.)

אני כלכך כועסת עלייך, כלכך. 

על זה שהפחד שלך גדול מהאהבה שלך,

על זה שהאגו שלך גדול מהלב שלך.

על זה שהפרת את ההסכם שלנו, שמדברים על הכל-

על זה שאתה לא מצליח לאהוב גם אם לא מדברים כל יום.

אתה הרסת לנו את הקשר. אתה.

ואני לא אפסיק להאשים אותך על זה.

עד שתבין איזו טעות עשית.

כשאני עושה לעצמי חשיבות בראש, ניר עולה לי.

ופתאום כשאני מסתכלת על שניכם, מלא דברים מתחברים לי.

אהבתי את שניכם כמו שמעולם לא אהבתי,

ואתם אותי.

העוצמות הרגשיות שלי התגלו בשיא תפארתן.

וזה הפחיד אתכם. זה הפחיד אותך.

ואז נסעתי לדרום, לחוות לי קצת רוגע, ולא היו לי את היכולת והפנאי לתת את אותה כמות תשומת לב,

ופחדת שהלכתי לך.

ובמקום להיפתח, במקום לדבר, במקום לראות את זה שהקפדתי כל יום לסמס לך

ולהגיד לך כמה שאוהבת אותך רק יותר ויותר-

אתה סתמת אוזניים. ככה. לא ראית לא שמעת כלום.

עזבתי כי הרגשתי בטוחה לעזוב,

גם איתך וגם עם ניר.

אבל אתם, אהבתם ברמה שמעולם לא אהבתם,

ולא באמת יכולתם לשחרר,

והקשר עוד לא היה במקום הבטוח שחשבתי שהוא.

אז הפסקת לדבר

הפסקת להתפשר

הפסקת אותנו.

ועכשיו אתה רחוק לי שנות אור,

ואני צריכה להתנהג כאילו הכל כרגיל ולתת לך את ההפסקה שצריך

כשבעצם

אני יודעת שאתה הולך לפרק אותנו לחלקיקים

ולנסות להכיל את הדבר הזה.

לנסות להכיל את העצב הכלכך עמוק הזה, על הקשר המדהים שהיה ואיננו עוד.

לנסות להכיל את הכעס הזה, על זה שוויתרת עליי. וויתרת עליי בשנייה שלא נתת לי לצמוח, בשניה שלא שיתפת במה מרגיש, בשניה שבמקום לנסות להבין שדואגת- החלטת שאני מנסה לשנות אותך, ובשניה שלא נתת מקום ולו פצפון לפשרה למען האהבה שאולי כבר לא הייתה שם.

הרסת לי. הרסת לי אותנו. נתתי את כל-כולי. הרגשתי שאתה האחד, הרגשת שאני האחת. היינו אול-אין,

רק שלא.

רק שבשניה- כבר לא היית אול-אין. כי הפחד כילה אותך, ונתת לו.

כולכם פחדנים. אנחנו מתמסרות מהר יותר,

ואמיצות הרבה יותר-

ומי שסובל מזה זה אני.

הלוואי שלא הייתי חווה את כל הגברים שחוויתי,

את כל ההתאהבויות ושברוני הלב.

הלוואי שכל אותן חוויות היו שורטות אותי מספיק כדי פשוט,

להפסיק.

להיסגר.

לקחת את הזמן.

אני תמיד נשברת לרסיסים, ואז

כאילו לא קרה כלום

מתמסרת למישהו חדש.

וחוזר חלילה.

זה לא הבחירות שלי ששגויות, זה אתם.

זה אתם שלא מצליחים להבין רגשות,

שמפחדים מעצם הקיום שלהם,

מזה שאני כל כך אוהבת- ללא תנאים..

אבל בסופו של יום, אני זו שנפגעת.

אז היא אמרה לי שפשוט זה גבר רגיל,

ואני, עם העוצמות שלי,

צריכה גבר לא רגיל.

יופי.

זה חיפוש מתמיד ובלתי נגמר

עבור משהו שלא קיים.

(אתה יודע, כבר בשיחה הראשונה שלנו,

שהתחלת איתי בפייסבוק,

"הזהרתי".

שאלת מה שלומי,

ועניתי "מדהים",

ואתה אמרת "וואו, מדהים. זה רמה גבוהה. אצלי רק בסדר גמור"

ואני עניתי, בכנות, שאצלי הכל ברמה גבוהה.)

אל תעשה את הטעות הזו, סעמק. אל תיתן לפחד לנצח.

אנחנו כלכך טובים ביחד,

למה אתה מתעקש להרחיק?

(רעות, שהיא הבחורה הכי שלי. הכי כנה, הכי אוהבת, הכי קרובה..

אהבה אותך. באמת. האמינה, כמוני, שאתה תהיה זה שלא תפגע. שלא יילך.

וכשהיא לא מאשרת, היא לא מפחדת להגיד.

אבל היא אישרה.

ואני נתתי לעצמי להאמין לך כשהסתכלת לי בעיניים ואמרת לי שאתה האחד. הגעת. ואתה לא הולך לשומקום)

הלוואי שיכולתי לא לאהוב.

סעמק! סעמק!

אני כלכך כועסת. כלכך.

האהבה אלייך שם התעצמה מיום ליום, באמת. חוויתי דברים שלא חוויתי מעולם.

ואתה נתת לי. נתת לי להתעצם ולגדול.

כשאתה, הפחתת. פחדת, ולכן נעלמת, ולא שיתפת. פשוט התחלת בתהליכי הגסיסה של הקשר שלנו-

בלי ליידע. ושיתפתי בכל האהבה בעולם,

ואתה

נתת לי.

אנוכי.