שינויים.

אני לאט לאט מפנימה את זה שאני בסדר.

אני לא יודעת איך זה שאני כלכך בסדר,

שהרי היית אמור להיות האחד.

(אבל האחד לא היה מוותר כלכך מהר)

והיית אמור להיות איתי כאן, בחדר שהוא רק שלי (לבינתיים),

בדירה הזו שאין בה הורים. אףפעם לא היית בדירה שהיא שלי,

כי הכרת אותי רק במסגרת כזו של ילדה גדולה בתוך מסגרת קטנה.

היינו אמורים גם להיפגש מלא, כי הרי זו ירושלים שלך

(למרות שזה לא מרגיש שהיא שלך. לא מרגיש שאתה כאן, למרות שעוברת על יד הרחובות שלך,

אבל איכשהו, זה נראה כל כך רחוק).

אז היית אמור להיות מלא דברים,

אבל אתה לא. אתה לא האחד שלי, כי צדקת. כלכך צדקת. אתה מקובע מדי, אתה לא חי מספיק,

ובשבילי לקוות לקשר יבש זה היינו הך כמו לקוות לחיים חסרי אהבה.

אתה לא תבקר אותי כאן,

אתה לא תחבק בלילות,

אתה לא.

ואיכשהו, אני ממש בסדר.

אתמול הייתה נפילונת, אבל בעיקר נפילונת של לבד-

כי הכי בא לי בעולם לישון מחובקת בקור הזה שהבאתי על עצמי

(כמו אתמול. דאמ, זה היה נעים).

אז אני מתחילה להפנים את זה שזה לא השוק של הפרידה,

וזו גם לא הכחשה.

זה פשוט שזה כבר היה ברור,

וכמה שרציתי שלא יקרה, שלא תלך, שלא ייגמר,

צדקת. אני חיה מדי,

ואתה לא מספיק.

וכך או כך, היינו עושים רע לשני. מעכבים, שופטים, מנסים לשנות.

תודה לך, היפו. תודה לך שסיימת את זה עכשיו, ולא עוד מלא זמן.

ותודה להורים שלי, שסופסוף למדו להגיד לי את האמת- גם כשכואבת.

וגם, תודה ליקום הזה שמביא לי כל הזמן מלא טוב

ואני, שיודעת לקבל. 

עוד הרפתקה לאוסף. יש לי הרגשה שממש אוהב את זאת.