שינויים.

זה קרוב ומתקרב,

ואני משתדלת לא לחשוב אבל זה לא ממש מצליח.

כל רגע שאני בלעדייך חסרונך פתאום חד לי בלב,

מכין אותי לחסרונך העמוק והאמיתי שיגיע ממש עוד רגע.

אתה לא אהבת חיי,

אני לא יודעת אם אנחנו ההתאמה המושלמת,

אבל כשדברים מסתיימים לפני הסוף הצפוי שלהם,

הנכון שלהם,

זה מרגיש כאילו עוד לא הספקנו להיות.

ברור לי שנמצא את עצמינו בזרועותיהם של אחרים,

יפים ואוהבים לא פחות,

ובכל זאת.

הגעגוע כבר כאן. הוא אוחז בי בשתי ידייו ולא משחרר..

ואני לא יודעת איך להתמודד עם הסיטואציה הזו בה אני הולכת להיפרד ממישהו שלא רוצה להיפרד ממנו.

כלומר, איך בכלל מתמודדים עם זה?

איך זה נקלט בלב, 

שכיף לנו וטוב לנו ורוצים רק עוד,

אבל אין עוד.

נקטע למען דברים חיוביים, אין ספק. ולמעשה אני זו שעוזבת והוא זה שנשאר,

אבל,

נדמה לי שאני הולכת לקחת את המכה החזקה יותר.

זה ממש ככה.

מרבית הזמן שאני איתך אני מרשה לעצמי לא לחשוב,

אלא פשוט להנות.

להנות מהמגע שלך,

מההומור שלך,

מהיופי שלך. להרגיש כמה שיותר אותך שלי,

לפני שלא תהיה.

אבל אז, ברגע שאנו עוזבים זה את דלתו של זו,

החיסרון מכה בי.

בום.

וכל מה שהחזקתי כשהייתי איתך,

נופל ומתמוטט לכדי געגוע בלתי מובן

בלתי מוסבר

בלתי

מוכל.

וכל מה שאני רוצה לחשוב זה אחת משתי אלו;

או שממש מהר אתאפס על עצמי ואפסיק להתגעגע ואהנה מהטיול והחופש שיצרתי לעצמי,

ו/או כשאחזור לארץ נחזור גם אנחנו. מה שהרבה פחות קביל וגם הרבה פחות נכון, לטעמי. לוגית זה לא אמור להיות שם, זה לא אמור להיות שאני טסה לחודשיים-שלושה ואני חוזרת וכאילו כלום לא קרה, כאמור אני אפילו לא חושבת שאנחנו נועדנו להיות,

ובכל זאת. אין לוגית. כרגע זו רק תקווה עמומה כזו שלא מאבדת אותך לנצח. 

אני חושבת שהלב שלי מתאהב. (אישית אני לא. כי אסור)