שינויים.

עוד כמה שעות אני עולה על מדי-טיול, נעלי הרים, ותיק כבד מדי,

וטסה. לבד. לא ברור לכמה זמן, והיכן אמצא את עצמי,

ויש בזה משהו כלכךךך

מפחיד.

אבל גם כלכך מרגש.

חוזרת על מנטרות כאלו ואחרות;

כמו זה שיש לי מלא כסף ולא צריכה לדאוג (תודה אח)

וכבר הייתי בקמינו (אמנם בחלקו הראשון, אבל יודעת איך זה מתנהל כבר)

ואני אני- אדירה, אמיצה, יפה, יודעת לנחות על הרגליים תמיד,

ובעיקר- אהובה על ידי היקום. אני באמת מרגישה שהיקום טוב אליי. 

העולם מלא באפשרויות ואני כאן כדי לתפוס אותן.

(אתה כבר מרגיש לי רחוק נורא. כל הארגוני טיול, החוסר בשיחות והמרחק הגיאוגרפי- עושים את שלהם. כאילו לא עברו כולה יומיים מאז שנפרדנו.

וחייבת להגיד שלרגעים הריחוק הזה כואב בטירוף,

ולרגעים הוא מקל.)

אז מה, נתראה..מתישהו? 
פאקינג איי.