שינויים.

היום שלי התחיל נפלא.
היה מזג אוויר נפלא, ומוזיקה נהדרת. התרגשתי לראות את הילדים, אחרי שכולה יום אחד לא ראיתי אותם. הייתה איתנו מחליפה שהייתה הרבה יותר טובה מזו הקודמת, והילדה שמאוהבת בי קשות לא הסתירה זאת. היום עבר מהר.

ואז נשפכתי למיטה. והתעוררתי לסמס מעומר שלא אראה אותו לפני היומולדת,
ואולי בכלל אם תשאלו אותי,
נו שויין.
ואז נימי, כמובן, יודיע שיאחר. בכרגיל כזה.
ומחר הגננת תגיע מאוחר, אז כל פתיחת הבוקר תלויה בי ובשנייה.
והשנייה מאחרת כרונית.
ההורים כל שניה משנים החלטה לגבי היומולדת הזאת של אחי שבתכלס יצאה בטיימינג גרוע. והכל בגלל שהוא לא יכול להודיע מראש לאנשים שלא חיים בשגרת חיים הסופר דינמית שלו.
ואני זו שצריכה להיות מסונג'רת בגלל זה.

אז כן, בואו נגיד את זה בדיוק כמו שזה-
אני שתלטנית שלא אוהבת שדברים לא נעשים בדרך שהיא רוצה.
אני שונאת שאנשים מאחרים לי, שונאת. לטעמי זו חוצפה וחוסר כבוד מינימלי.
ופתאום לא בא לי בכלל. לא בא לי לצאת ולא בא לי לפגוש את עומר שהוא רק פלסטר לחתך עמוק.

אני רוצה מישהו שאני יכולה לדבר איתו, שאוהב, שאכפת לו. ויש לי חברים כאלו, נפלאים,
אבל בחייאת זה לא אותו דבר. כי אין דבר שמשתווה לחיבוק אוהב של בנזוג תומך. אין.

ולפעמים, כדי להרגיע הכל הכל- זה כל מה שצריך. חיבוק.

נדמה שתמיד יש לי מישהו בחיים. תמיד יש שם מישהו,
אבל כשאני פורשת את זה לעומק.. תקופה מאוד ארוכה שלא היה לי מישהו שבאמת היה שם.
הבנזוג האחרון היה כביכול יותם. הנכה רגשית שמהר מאוד התמוסס לי מהרגש. אני לא זוכרת אותנו אוהבים,
למרות שזוכרת ששנינו חשבנו שזהו. נגמרו החיפושים.
ועל ירין אין מה לדבר בכלל, נו באמת. הקשר הכי הרסני שהייתי בו. תמיכה לא הייתה שם.

אני לא זוכרת מזה להתעורר עם מישהו שאוהבים, מזה נשיקת לילה טוב, מזה חיבוק שמרגיע את כל הדמעות.

וזה חסר לי.

לא בא לי כלום, כלום. לא בא לי לעבוד מחר, לא בא לי לצאת היום, לא בא לי.

מדהים איך היום הזה התהפך לו.

ואולי זה בעיקר הפרק הרגשני הזה בסדרה הרגשנית הזו,

שפתאום הכל הסתדר לכולם. כי זה פרק הסיום.. אז כמובן שצריך.

לא בא לי כלום.