לא עובד לי יותר.
לא עובד לנו.
אולי מעולם לא באמת עבד, והכל היה אשלייה דפוקה כזאת בה היו מלא מסיכות ובלי הרבה אמיתות.
אני רוצה שותף. אני רוצה להרגיש שאני יכולה להיות אנושית- כואבת וצריכה.
אני רוצה מישהו שאוכל להרגיש שהוא הכל. שהוא החבר הטוב, המאהב המדהים, מכיר אותי ורוצה אותי.
אני רוצה להרגיש שלא משנה מה- נישאר. לפחות בתחושה היומיומית.
אני רוצה להיות מסוגלת להרים טלפון. אפילו פעמיים ברצף, בלי שיהיה מקרה חירום. נטו כי רציתי לשמוע אותו. כי הייתי צריכה לשמוע שאני מדהימה. משהו. בלי שיכעסו עליי שאני לא נותנת מרחב.
זה לא עובד. ומפחיד לחשוב שאולי באמת, זה מעולם לא עבד.
חסר לי שותף. שותף לחיים, שמחזיק לי את היד בדרך שלי. ששם אם אני רוצה לספר על משהו שקרה לי, אם אני רוצה לשמוע מחמאה, אם כואב לי. לא להרגיש עול, לא להרגיש שאם אני כואבת עכשיו- אז הוא יישבר. אני רוצה מישהו שיודע לשתף. שרוצה לשתף.
מעניין, ששותף ולשתף מאותו שורש. הוא לא משתף אותי, ואני מרגישה שאין לי שותף. אפילו לא קישרתי.
איך אני יכולה להרגיש שהוא שותף שלי אם הוא לא משתף אותי בחיים שלו?
אם אני מנסה לשתף אותו בחיים שלי- ונכווית?
חסר לי שותף לחיים. יש בנמצא?
אתה מסתתר איפושהו בתוך הבנזוג שלי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
