שינויים.

עברו כמעט 4 חודשים,

כמה דייטים כושלים,

ניסיונות פלרטוט משעממים

ובחור אחד חדש,

כדי להגיד לעצמי שאני מתגעגעת אלייך.

אבל גם הרבה לזוגיות. 

כמעט באופן נואש,

אני מנסה להפוך קשר עם בחור שהבהיר לי שלא רוצה משהו רציני,

לרמזים של אולי.

אני אוהבת כנות. אני אוהבת להרגיש שאני הולכת עם האמת שלי. אני אוהבת לדבר אמת ולשמוע אמת ולהרגיש שהתקשורת היא מלב אל לב, בלי לחשוב.

וזה לעיתים כואב. כואב להיות כנה, כואב לשמוע.

אבל מעל להכל אני מרגישה צורך לכנות אחרת,

אחרת הכל יתמוטט לי מתחת לרגליים ולא אדע על מה לסמוך.

גם לא על עצמי. 

הדירה הזו היא כלכך לא אתה,

ובאופן מצחיק היא קצת הוא,

ואני מרגישה כאילו אני פה נצח שכבר אין ריח של חדש ו,

ושוב הפכתי את עצמי לחלק ממשהו. 

ואולי אם גם הוא היה און-בורד אז זה היה אולי גם בסדר.

אני תוהה כמה חלקים מהזמן הפחד מנהל אותנו.