שינויים.

כואב לי. כואב לי ההיעדר שלך, באופן כלכך מוחלט.

כואב לי ההיעדר שלה, המוות שלה. אני מכירה אותה רק חיה, ולראות פוסטים בפייסבוק לא גורם לזה לחלחל באמת שהיא איננה. לא אפסיק להתחרט על זריקת העציץ. שלא היה קשור בכלל בה, אלא רק האתה הזה שלא רציתי לזכור ו,

איבדתי את שניכם. 

אני כותבת את המילים הללו עם מוזיקה כואבת ברקע וכאב גדול בלב,

עם הרבה בכי וצורך להיות שם. שם מחבקת אותך, שם בקבר שלה, שם רחוק ממני. 

המוות מעופף לי מעל הראש רוב שנות התבגרותי. לוחש פחד ומזכיר לי שאבא זקן. שאבא לא יחיה להכיר את נכדיו בוגרים. 

היחסים איתו נעשו מורכבים עד כאב וכלכך קשה לי להכיל את זה. 

הוא נעשה קשה, זקן נרגז, פגיע ופוגע, לא קשוב ועצבני. היחסים איתו נעשו קשים מלהכיל 

ומצד שני,

המוות. שנוכח שם תמיד ומזכיר לי שאני רוצה לנצל כל רגע שאפשר אבל

אבל קשה מלהכיל. 

יומולדת 80. על אמת כזה. 

אני אבודה.

ואז גם הרצון העז לזוגיות. כמו דורון, אבל שנשאר. אני רוצה את העניין והשיתוף והמשיכה והסקסיות המטורפת הזו, את הליטופים שמרטיטים לי את הלב, את החיבוקים הקרובים.

אבל שנשאר. ששואל לשלומי בסוף יום, שאומר לי לילה טוב. שמכניס אותי לליבו ולחייו. 

יש רגעים שזה כלכך חסר.

(יש גם המון רגעים שלא. שטוב לי, באמת טוב לי. טוב לי עם החופש, והדירה שהיא רק שלי, והחוסר מועקה ודאגה בלב. משהו קליל יותר)

אני רוצה להאמין שיש זוגיות קלה יותר. נכונה יותר. שאין בה ריבים ודאגה.

קצת קשה לי להאמין בזה.

מדהים כמה מוזיקה מעבירה בנו תחושות.

כמה כל צליל יכול לגעת בעצב אחר בגוף,

לעורר תחושות עד אינסוף. 

לעורר.