שינויים.

יש חיים אחרייך.

והאמת שהם די שופעים ומוצלחים.

בין אם זו העבודה בגן שממלאת אותי,

או החברים הנפלאים שיש לי ושהכרתי אחרייך (יש משהו נחמד בזה, האמת. עולם שנקי ממך),

לסקס המדהים עם דורון ולחיבוקים הנעימים של אהרון.

יש אושר. הדירה הזו שהיא שלי, ורק שלי. הרבה זמן לא הייתה לי עצמאות כזו-

של לשמוע מה שאני רוצה, לראות מה שאני רוצה, לעצב איך שאני רוצה, להזניח מה שרוצה..

אבל יש חוסר.

יש חוסר במישהו שיכריח אותי לקום מהספה,

או אחד שיבוא להצטרף אליה.

אחד שיבין אותי בלי מילים.

אתה חסמת אותי מכל מקום אפשרי,

אבל מצאתי דרך לעמוד פייסבוק שלך. ליים, אני יודעת.

לא נכנסתי לשם המון זמן, עד היום. הוספת את שם משפחתה של אימך המנוחה,

ונזכרתי בצביטה שאתה חי בעולם ללא אמא. 

אבל אז המשכתי, ואחרי כמה דק' שלא ראיתי שומדבר מעניין,

הבנתי שאין לי מה לחפש שם. אין לי מה לחפש אצלך.

היה בזה משהו משחרר.

עם זאת, ימים כמו היום- שמלאים בכלום-

עושים לי חשק לחיבוק.

והלב שלי מתבלבל בלמקם פנים לאותן ידיים.

בין אם זה החיבוק של אחרי סקס עם דורון,

או חיבוק בזמן שרואה פרינדס עם אהרון,

או איזה זיכרון עמום של החיבוק שלך.

בגדול..

אני רוצה לאהוב אבל מפחדת מזה.

מפחדת לתת לעצמאות שלי להיבלע בתוך זוגיות שוב,

להיאבק על למצוא את האיזון הנכון ולדעת שהלב שלי כמעט תמיד ירצה זרועות לחיבוק

על פני שקט בדירה משלי.

אני שונאת ימים של כלום.

ושיר של געגוע חורפי