שינויים.

ושיר...

הוא עדיין לא חזר

יושבת, וחושבת על מה שהיה.

יושבת, ומנסה להבין איך כל זה קרה.

כאילו הכל קרה רק אתמול..

כאילו לא עברו כבר 3 שנים,

כאילו לא השתנו הדברים.

רוצה לקום ולגלות שלא עבר אף יום,

רוצה להתעורר ולגלות שהכל היה רק חלום.

לגלות שהוא כאן, לצידי

לגלות את מה שלעולם.. כבר לא יהיה אמיתי.

יושבת, וחושבת על מה שהיה,

יושבת, ומנסה להבין איך כל זה קרה.

אני כבר לא יושבת,

אני כבר לא מנסה.

מה הטעם, אם הוא לא יחזור?

מה הטעם, אם לעולם לא ייסגר החור?.

אמרו לי לא לבכות,

החיים ממשיכים.

אמרו לי זה יעבור,

למרות הקשיים.

אמרו לי.. אמרו לי הרבה דברים,

אך מה זה משנה, כשהדברים לא משתנים?

אני עדיין בוכה, וזה עדיין לא עבר,

ובעיקר- הוא עדיין לא חזר.

השיר הראשון שכתבתי, ואני נורא מתגאה בו ושוויצרית איתו. מותר לי?.

אני רוצה לעזור לה. היא חברה שלי, ונורא קשה לה. אני רוצה שהיא תלך למישו מקצועי. היא חברה שלי, ונורא קשה לה. ואני לא יודעת איך לעזור. ונורא קשה לה.

ל'- תעזרי לי לעזור לך. כי נורא קשה לי לראות כמה שקשה לך.

והיא סובלת את הכל, ושומרת הכל בבטן. וזה מתישהו יתפוצץ. וזה קצת כבר התחיל, אחרת- למה שתחתוך?.

והיא חברה שלי, ונורא קשה לה.

והיא חושבת שזה בסדר, שחותכים ומרביצים ושונאים כל הזמן. וזה לא. הורים אמורים לאהוב. לא לשנוא. הורים אמורים לתמוך. לא להעיף ת'ילדים שלהם מהבית.

ואני באמת רוצה לעזור, ולא יודעת איך.