שינויים.

תפסיקי להיות שמנה.

תפסיקי להיות מחוצ'קנת.

תפסיקי להיות מכוערת.

טראח,טראח,טראח. שלוש סטירות.

תפסיקי להיות מטומטמת.

תפסיקי להיות נזק.

טראח,טראח. שתי סטירות.

תפסיקי להיות.

טראח,בום.

למה זה תמיד קורה לי?

אני שמחה, פאקינג שיט. אני אדם מאושר. הייתה לי עכשיו תקופה נהדרת. מה קרה?

אני רוצה לדבר, ואני לא יכולה.

אני רוצה לכתוב כל כך הרבה דברים, ואני לא יכולה.

אנשים, אנשים, אנשים. לכו.

המון מבטים שאומרים יותר מידי, המון מילים שפוגעות יותר מידי.

אני רוצה לכתוב, מפחדת שיפגע. אני רוצה לדבר, מפחדת להיפגע.

יש לי בעיה נפשית קשה, אתם יודעים. אני פשוט לא מסוגלת להגיד להן מה קורה איתי.

כשהן עצובות, הן שם מספרות לי מה עובר עליהן, אני מנסה לעזור, ואני לא יכולה להגיד שגם לי רע. זה לא עובד ככה. זה נראה לי אנוכי מידי.

כשהן שמחות, והן שם מקפצצות לכיווני, מי אני שאהרוס להן ת'שמחה?.

ובכלל, מי אני שאהיה פגועה מהמשפחה שלי, מהן, ממנו? מי אני שאחשוב שהבעיות האלה באמת חשובות מספיק כדי לבכות בגללן? ובעצם, מי אני?.

"אוף, תמיד זה עובר מאחת לאחת".

לא. זה לא. אולי לפעמים כן, הפעם לא.

זה לא שהיה רע, זה שלא אמרתי. אני לא מסוגלת לעשות להן את זה. בכלל, כשהן עומדות מולי, שואלות מה קרה.. אני לא מסוגלת לענות. פתאום הבעיות האלה נראות כל כך קטנות וטיפשיות. ואז הן כועסות שאני לא מדברת איתן, ואז אני נסגרת בתוך עצמי, מחייכת חיוך מזוייף, ואומרת שהכל שטויות ואני בסדר. אולי באמת הכל שטויות.

ממציאה תירוצים מטומטמים, מרגישה אשמה שאני לא רוצה ויכולה, מחייכת חיוך קטן, צוחקת בקול גדול, ומחכה שיעבור.

תסתמי. תסתמי. זה כל כך קשה לך לא להגיד את כל הדברים המטומטמים שאת יכולה להגיד, ועוד הכל בבת אחת?. לפחות בחלקים, לפחות לא את הכל בבת אחת. שיהיה זמן לעכל, שיהיה זמן לכעוס, שיהיה זמן לבכות.

אז אני שותקת. שלא אגיד דברים מטומטמים.