באמת ש,
כן טוב לי.
ושמעתי יותר מידי היום דברים כמו "אז למה בבלוג נראה שלא טוב לך?"
ו, פשוט עברו עליי כמה דברים לאחרונה.
הן עם החברות והן עם איתיז.
(הן?)
אפילו עם גיא דיברתי, בלי יותר מידי להיזכר בדברים שלא בא לי להיזכר.
רק היום, הרגשתי חזק מתמיד כמו לפני 4 חודשים.
תקופה אחרת בה,
אף אחד לא ידע מה קורה איתי והתפוצצתי מבפנים.
הייתי קרובה, אבל בעצם כלכך רחוקה. כאילו כלום לא היה, כאילו אף פעם לא דיברנו על כלום, כאילו הכל לא התקיים.
הסתכלתי לפחד בעיניים, הסתכלתי לו בעיניים, שמעתי שוב ושוב מילים שנמאס לי מלשמוע (כמו, השם הזה) וחזרתי לעבר ההוא בשנייה אחת, בלי לדעת איך לחזור למציאות.
הפעם, לא רק ברגש חזרתי.
אכזבה זה סתם מילה כללית, לכלכך הרבה בפנים. אין לי מושג על מה מדברים.
בינתיים, אני כותבת מילים טיפשיות, רגשות מעורבים במחשבות.
סתם תחושות כאלה, של עבר לא רחוק,
של רגשות שהולכים ומתגברים והופכים אותי לנזקקת.
טוב לי. באמת שאני בנאדם מאושר,
בעצם. תמיד הייתי.
יש הבדל בין להיות שמחה, ללהיות בנאדם מאושר.
כשאני שמחה זה רגעי, זה כשאני שותה שוקו או צוחקת עם החברות.
כשאני בנאדם מאושר אני יכולה להיות גם עצובה, וגם שמחה. זה לא ישנה את העובדה שטוב לי בחיי.
אז תעזבו.
אני באמת בנאדם מאושר, ואני אהיה עוד הרבה זמן [לפחות זאת הכוונה],
ועצב מידי פעם לא יפריע לזה.
ואפילו,
שתיתי היום שוקו סויה בבצפר (בזכות ל') ויש לי חולצת נוער.
עכשיו, אני שואלת- עם כל זה, אני באמת יכולה להיות לא מאושרת?
עריכה (27.4.07, 00:05)-
איתיז, תודה. לא, לא בגלל שאמרת לי לכתוב את זה. באמת תודה, למרות שאתה מציק.
תודה על זה שבאת עד לפה כדי לראות מה קורה איתי,
תודה על המילים האלה שגרמו לי לבכות (מאושר,מאושר),
תודה (שוב) על היותך קיים. גם אם זה לא לך אני צריכה להודות.
והיה עכשיו נקבות שכזה, והאמת שזה עשה לי ממש טוב. אכלנו סרטים (כלומר, עוגיות), שמענו איכות (כלומר, הומואים), דיברנו שטויות (כלומר, בעיות). התגעגעתי קצת, גם אם זה לא בגרסה המלאה.
אז, תודה לכן.
וזה התגובות ההזויות לגמרי של אליקו, זה השיחת "התגעגתי" של עמית וגיא, זה הבדיחות של שיעורי מוזיקה, זה החיבוקים החזקים של איתיז, זה ההווי האובר-נקבתי, זה השיחת "מצבי רוח נקבתיים זה חרא אבל נקבות זה בעצם אחלה" עם אלונה, זה עוגיות טבעוניות, זה צמא לעוד ולדעת שאקבל (גם אם לא כרגע).
פשוט,Yabadabadooooo
בבלוג זה
בכל הבלוגים
