אני ממוטטת פיזית, כתוצאה מכך ממוטטת נפשית.
אני מתיישבת באמצע הרחוב ובוכה, כתוצאה מכך אנשים מסתכלים עליי מוזר.
אני מרגישה צורך בחיבוק, כתוצאה מכך מתקשרת ואי אפשר.
אין לי חשק לכלום, כתוצאה מכך שוכבת באמצע הכביש.
את התוצאה הרצויה מזה עוד לא קיבלתי.
-
אני לא יודעת מה קורה לי, אבל מאז אתמול אני מחורפנת באופן טבעי וקבוע, בלי שום סיבה מיוחדת ובלי יכולת להסביר.
אני בוכה סתם כך, וכשהוא הולך נשאר בי חלל עצום. אני לא מסוגלת ללכת הביתה אז אני מתיישבת באמצע בלי שום מודעות אמיתית לסכנה.
ואולי זה סתם צירוף של יותר מידי דברים.
זה גרגורי העצבני, זה אלעד המעצבן, זה הקונצרט, זה הבגרות המתקרבת, זה ההערות של איתיז, זה הכאב ראש, זה המחזור המתקרב, זה האי-יכולת לעשות דברים שאני רוצה, זה השמש שחמה מידי, זה השיחות הלא-מעניינות בעליל של נעמה, זה שהוא הולך כשאני צריכה ורוצה אותו, זה שאבא שלי לא יהיה בקונצרט שלי, זה שאמא שלי ואיתיז ילכו אחרי שהם יראו אותי ולא אזכה לראות אותם אחרי הקונצרט כדי לשמוע כמה רע היה (ואולי לקבל חיבוק מנחם?), זה הדמעות שיוצאות סתם ואני לא מצליחה לעצור אותן ומרגישה טיפשה ממש, זה שאיתיז לא אוהב את החולצה איך שאני אוהבת אותה, זה השיר המעצבן הזה, זה שיצאה לי משימה מעצבנת בחבילה עוברת בכיתה ועשיתי סתם פדיחות לעצמי, זה שמיין ישבה ליד איתיז ולא לידי (וגם בקונצרט אתמול, רצתה), זה חשפנוּת-פמלה אנדרסון-פורנו וכל המתלווה בכך (אין לי זכות להיעלב, אבל אולי בכלזאת), זה שאני אוכלת הרבה, זה הכל ביחד ואני פשוט..לא יכולה לסבול את זה.
וכשתשאלו מה איתי, אני אגיד בסדר. כי אני בסדר, ואולי אם אני אגיד שלא זה יגרום לי סתם לבכות שוב ובכלל לא בא לי על זה.
ואם תיתנו חיבוק בלי לשאול כלום, אני אחייך וכמה דמעות יצאו אבל אני אדע ש, אולי בכל זאת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
