שינויים.

ועדיין קשה להאמין.

הוא לא היה קרוב אליי במיוחד, אולי אמרתי לו מילה בחיים שלי.

הוא לא היה ידיד, או אח, או חבר.

אבל הוא היה.

ורק אתמול הוא היה במקהלה, ורק אתמול הוא חייך ודיבר ורק אתמול.

את גל (האח הגדול) אני דווקא מכירה. וזה כלכך קשה לתאר אותו בלי החיוך המצחיק, ובלי החוש הומור, ובלי המרץ האדיר שהיה לו, ובלי האח הקטן שהלך בעקבותיו.

פתאום זה מישהו מהבצפר, פתאום זה מישהו מהמגמה, ולא סתם מישהו שקוראים עליו בעיתון או שומעים מהחבר של החבר של ההורים. קשה לי לתאר בכלל, איך חיים של ילד בן 15 נפסקים ככה. בשנייה אחת. דום לב. הייתם מאמינים? דום לב. שמעתי על אבא של חבר של אחי שמת מדום לב, לא מזמן. הוא היה סביבות ה-50. והוא, אותו רועי האהוב, מת בגיל 15.

הוא לא היה קרוב אליי, מעולם כמעט לא דיברנו,

עכשיו גם לא תהיה את האפשרות.

אכן, יהי זכרו ברוך.

(יש לי עוד כל כך הרבה מילים להגיד, וכלכך הרבה דברים להרגיש בלי שום קשר לרועי. ועכשיו הכל לא מתאים, והכל כלכך שונה. ורק אתמול)