די די די די די די
~התחרפנות~
די!!#%%$^!%^
לא רוצה יותר. הלב שלי כלכך חלש מהכל.
עוד שבוע וקצת מכינה, וזה ממש פה כזה. אתה מבין את זה, נמרוד?.
לא מאמינה שאנשים נותנים לעצמם לאבד אותי. אני חושבת שהפעם האחרונה שזה קרה זה היה בכיתה ט', עם אתי אלונה ואושרית. השאר פשוט, התרחקו כזה באופן טבעי.
לאיודעת. לאיודעת מה הם מרגישים עכשיו בכלל.
אני חושבת שבמשך המוןהמון שנים לא הערכתי את עצמי ולא אהבתי את עצמי, ואז עברתי טיפול ושלל חוויות, ויצאתי שלמה. אוהבת את עצמי.
ואז רבים אחרים לא.
אוהבים אותי,הכוונה.
ואז אני מרגישה מטומטמת על זה שאני כן.. אולי אני רואה בעצמי דברים ש,לא באמת קיימים. אולי אני לא שווה שום הערכה ושום מאמץ.
אולי אני לא שווה פרחים ושוקולדים וחיזורים מטורפים.
אולי אני פשוט אני.
המקלדת שלי רטובה.. ><
.help
?please
אני..
חסרת מילים.
ומלאת דמעות
עריכה(אותו יום, 4:35)-
בא לי לעשות מעשה דרסטי, של פירוק משהו. שבירה של משהו. בא לי למחוק את כל הבלוג המזדיין הזה שכולל את כל העבר המזדיין הזה (מצחיק לי לראות איזה ילדה מטומטמת הייתי כבת 15, ואיזה מטומטמת אני עכשיו כבת 18). בא לי למחוק את עצמי.
אני שבורה לגמרי. ואני לא רגילה לזה, שאני נשברת בכזאת קלות. אני רגישה, כן, תמיד הייתי... אבל אני הרבה יותר חלשה לי ממה שציפיתי שאהיה.
אבל מצד שני, זה גם מה שחשבתי אז, בכיתה י'...כנראה שאפילו אני לא מכירה את עצמי.
חכמה, אבל לא.
אהובה, אבל לא.
חזקה, אבל לא.
אני, אבל לא.
איבדתי את הכיוון לגמרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
