שינויים.

אבל אי אפשר.

1. להזמין אותו אליי הביתה כדי לשכב, מתי שבא לי, בלי שיהיו לזה השלכות תפיסתיות של "אז היא בטח רק לסקס".

2. להזמין אותו אליי הביתה, בלי לשכב. סתם כי כיף לי בדירה שלי (ויותר זול).

3. לבקש ממנו תמונות שלו, כי מצאתי את הפייסבוק שלו אבל כוסעומו הוא חסום.

4. להגיד לו מיד אחרי הדייט שהיה לי ממש כיף ובא לי לראות אותו שוב. מחר.

5. לדבר על כמה אני אוהבת לאכול בדייט ראשון.

6. לאכול מלא. 

7. להציע לחלוק את החשבון בדייט ראשון, בכנות, בלי שזה יגרור שיח מגדרי או פגיעה באגו. (אתמול נגיד זה גרר שיח מגדרי כבד ומוזר. פיכסוש)

8. לדבר על דברים רגשיים, כמו זה שבדיוק לפני שנה הייתה לי פרידה מזעזעת וזה שבר אותי והלב שלי רגיש ובבקשה אל תפגע בי ו..

9. להגיד שחסר לי להיות מנושקת בעורף.

10. להיות לחלוטין אני.

דברים שאני עושה בתחילת דייטינג, למרות שלפי הכללים אסור, אבל אני רוצה להיות.

1. מספרת על זה שאני מתנדבת במרכז סיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, ומצהירה בגאווה על היותי פמיניסטית, למרות שזה מרתיע גברים.

(בכנות, זה גם סוג של מסננת לאלו שלא מתאימים)

2. מציעה להימנע ממשחקים מגדריים ולחלוק את החשבון. זה עדיין גורר שיח מגדרי או פגיעה באגו. אפשר בלי?!

3. שולחת בוקר טוב מתי שבא לי.

4. מבררת כוונות מתי שמרגיש לי.  כי אני רוצה זוגיות ואני רוצה אהבה ומגיע לי לדעת אם הוא נהנה בדייט ורוצה להמשיך, ולא "לחכות שהוא ישלח הודעה". 

5. מספרת על האקס. או "ים". בגבולות הנורמלי, שלא ירגיש שהם עדיין בליבי בעוצמה, אבל מספיק כדי להבהיר שאקסים הם חלק מחיינו ויש להם משמעות. וזה בסדר.

6. לא מפחדת להראות שאני אינטליגנטית. גם אם אני מבינה יותר ממנו בתחומים מסויימים. 

7. שולחת שיר שלי, אם מרגיש לי.

8. מראה שהוא מעניין אותי. כי די, מעולם לא עניינו אותי משחקי "קשה להשגה", ואני רוצה לקוות שהפמיניזם מכחיד כבר את המשחקים הללו. 

9. יוצרת קשר כשבא לי, באופן כללי. 

10. מדברת על זה שאני חננת טבע, ומארוול, וזקנה בנפשי לעיתים, אך גם ילדה בטירוף לעיתים אחרות. מנסה להיות הכי אני בגבולות הניתן להכלה בתחילתו של דייטינג. שזה תהליך מוזר מאוד. 

אז יש איזון.

איזון שנבנה במהלך השנים עם הניסיון הרב במערכות יחסים, דייטינג והיכרויות,

יחד עם הגדילה שלי כבת-אדם בטוחה בעצמה. 

ובתקווה שעם הזמן, הרשימה השנייה רק תגדל בהתאמה להפחתת הראשונה. 

אני חושבת ש,

החיים שלי מושלמים.

וכנראה שאפילו החלום מהפוסט האחרון- מתגשם..

(לא יודעת רק לגבי הכאב שיהיה בפרידה. כבר כואב לי לחשוב על זה, ואנחנו אפילו לא מכירים.

כרגיל נקלעת לפנטזיות)

נקודות קטנות של הרס.

מחלחלות. נוגעות. צורבות פה ושם.

נקודות קטנות של הרס,

שיודעת שרק יגדלו.

הן יגדלו ויהרסו את שנינו,

כמו שרק אני יודעת להרוס.

אתה לא תהיה חברה שלי,

גם לא ידיד,

ולא הורים.

אתה תהיה בדיוק בנקודה הזו שלך,

שממלאת את כל-כולי באושר..

והורסת בשנייה.

אני חוזה את העתיד.

אבל אני חוזה אותו מתוך עבר,

אז בעצם-

אני לא.

אבל ככה אני חיה עם בני זוג.

וזה המאבק שלי.

את המאבק עם ההורים אני בדרך לפיתרון,

ועם כל שאר העולם-

כמעט ומעולם לא היה מאבק.

וגם את הקטן הזה,

אי שם בתיכון,

פתרתי.

אבל בני זוג זה מאבק שרק החל את דרכו,

רק נפתח מחדש,

רק פיצחתי שיש בכלל מאבק.

ומאיזה סוג.

אני מפחדת מהדברים הכי עמוקים בי,

אלו שניגלו לי בערב אחד מזעזע,

אלו שרודפים אותי בחלומות.

אני מפחדת מאלו שיודעת שקיימים,

ובעיקר מאלו שלא.

אני מקווה ביני לבין עצמי שהמאבק הזה ייפתר איתך.

כי נמאס לי,

נמאס לי להיאבק.

שנים נאבקתי, ואפילו לא ידעתי במה.

ועכשיו אני יודעת..

וזה אפילו לא קשור בך.

אז אני נאבקת עם עצמי,

עם העבר שלי,

עם כל הייצוג שלך בתוכי-

וכל מה שאני צריכה זה ש,

תכיל.

אפשר,

בבקשה ש,

פשוט.

תהיה?

שלא תתייחס אליי כבעיה,

שלא תראה אותי כחיסרון,

שתבין שאני שונה ממך-

וזה בסדר.

כי אהבה זה לקבל אנשים על מה שהם

ועל מה שהם לא.

ואני,

בחיי,

מנסה.

וממש לא רק בשבילך.

(אני אוהבת אותך,

ואני אפילו לא מעיזה להגיד.

ואני כאילו בוחנת,

מחכה שתברח..

ואז אוכל להגיד ש,

הנה-

אני דפוקה).