הרבה זמן לא הייתי כאן.
הבית הנפשי הפך לבית פיזי,
ויש לנו דירה מקסימה שהיא רק של שנינו.
ולפעמים זה קשה.
זה גם מדהים, וכיף,
אבל לא רק.
כי יש ציפיות לשנינו שהן לא אותן ציפיות-
אחד מהשני, ומאיך שהמקום הזה צריך ורצוי שייבנה.
ואני עוברת כלכך הרבה דברים שאין בי כח לפעמים להכיל,
וזה מרגיש שהחיים הם יותרמדי.
עם הלימודים האלה, שפתאום הפכו לשלי. פתאום אני סטודנטית,
ולומדת למבחן הפסיכוטכני המטופש הזה (כל הזמן מהדהד לי המשפט המטומטם של מנהלת הרישום ללימודים "יכולת לעשות פסיכומטרי, אבל בחרת שלא, אז הנה.." או משהו כזה, שגרם לי להרגיש כזו קטנה וטיפשה על זה שלא רציתי או ראיתי לנכון לעשות פסיכומטרי. מי היא בכלל שתבקר את הבחירות שלי?), ונתקלת במכשולים מחשבתיים שלא הייתי צריכה להיתקל בהם במשך שנים.
והקורס..וואו. כל החשיבה שלי מתעצבת מחדש,
וזה למרות שכבר הייתה לי דעה על הטרדות מיניות וכל החברה הדפוקה שבה אנו חיים..
הכל נעשה אקסטרימי יותר, קשה יותר, עצוב יותר, מפחיד יותר.
לומדת דברים שקשה להכיל,
ונתקלת בבנזוג הגברי שלי במקומות שלא ידעתי שיש בו.
הוא לא ידע שיש בו.
כוחניות כזו או אחרת,
מגעילות כזו או אחרת,
ואני פתאום שונאת ונגעלת ממנו בו זמנית.
משהו בו עוד פרימטיבי דוחה,
ואני מתקשה להכיל.
מתקשה להכיל שכל העולם אדיוט,
אבל גם הוא.
וההורים לא כאן. הם לא כאן כבר כמה זמן,
ויחזרו רק עוד כמה זמן,
ואני זקוקה להם.
אני זקוקה לאהבה ללא תנאים הזו שקיימת רק איתם,
ולמקום הזה שהוא בית גם כשקשה.
להכיל את כל מה שחווה גם בלי מילים,
אלא רק חיבוק. ואוכל טוב, כי זה מה שהורים עושים-
מאכילים את דרכנו אל האושר.
ואני לא יכולה לשתף אותם בכמה שהם חסרים לי, כי הם נהנים בעולם אחר עכשיו,
באווירה שהיא כלכך רחוקה מלהיות שגרתית,
שאין טעם. אין טעם לבכות להם ממרחק של אלפי ק"מ.
אני זקוקה לחופש מעצמי..
וזה החופש היחיד שלא ניתן להשיג.
אפשר רק חיבוק ללא תנאים.
ללא הגבלת זמן, או מחשבות על מיניות או כעסים.
חיבוק שיחזיק אותי,
שלא אפול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
