אני לא מאמינה באלוהים.
פעם, כשהייתי נערונת בתחילת דרכה, הייתי מדברת איתו. אני חושבת שזה כי הייתי צריכה שמישהו יקשיב.
גדלתי להאמין שיש משהו שגדול מאיתנו ומהבנתנו, אך מעולם לא האמנתי בגורל, בישות שיושבת ומודדת את מעשינו ועושה ניסים.
מעולם לא ידעתי להסביר לעצמי מזה הדבר הזה שמרגישה שגדול מאיתנו. זה היקום? זה ההיווצרות האנושית לכשעצמה?
השבוע עוד פיסה התחברה לה לשאלה הזו,
וזה היסטוריה. שורשים. שושלת.
לא להאמין כמה עוצמה יש בדבר הזה, וכמה זה מגדיר לי את האני הפנימי שלי.
תמיד לקחתי את היהדות שלי ואת ישראל כמובנים מאליהם.
אני יהודיה, ברור. אני חילונית, ברור. אני חיה בישראל, המדינה שלי. ברור.
השבוע למדתי להעריך, ולראות ששומדבר בזה לא ברור.
זה שיחה עם שני אנשים נפלאים, מצחיקים בטירוף ומעניינים,
שחיים חיים שלמים של קונפליקט- כי הם חצי נוצרים וחצי יהודים, מהצד "הלא נכון".
זה שיחה עם אמנית אקראית בצפת, שהיא כלכך מחוברת לאדמה ועם זאת כל כך מחוברת לאלוהים שמדהים לראות את הקשר.
זה אנשים. אנשים על גבי אנשים על גבי אנשים-
כאלו שנרצחו על היותם יהודים, בדרך כל כך מפחידה ומזעזעת שגורמת לתהות על טיבה של האנושות כולה.
אלו אנשים שנהרגו לאורך שנות קיומנו בלי סוף- רק כדי שנוכל להמשיך את קיומנו,
זה גם כאלו שיושבים להם אי שם בארה"ב הרחוקה, אבל כל כך רוצים להרגיש קרוב.
ומרגישים.
זה כאב של שנים על גבי שנים, זו הזיקה לישראל, זה מוות מדמם בלי סוף-
אבל זו גם גאווה. זו עוצמה. זוהי הזהות שלי,
ושל כל אחד מאיתנו.
אני לא מאמינה בארץ ישראל השלמה שהובטחה לנו מאלוהים,
אני גם לא מאמינה שאנחנו, היהודים, טובים יותר מעם אחר.
אני כן מאמינה בעוצמה אנושית. באחדות. באהבה.
אני מאמינה שלאור כל מה שהעם הזה עבר- אנחנו צריכים לחיות טוב פי כמה,
להראות לעצמנו ולכולם שאף נשמה לא מתה לשווא.
השבוע היה לי מרגש מכל כך הרבה בחינות.
למדתי לשאול שאלות חשובות-
את עצמי, את הסביבה שלי.
למדתי לראות כמה ששומדבר לא מובן מאליו.
כמה שהאמריקאים לא טיפשים, וזה טיפשי מלכתחילה לשפוט.
כמה שיש משהו גדול ממני בעולם הזה- חלק מזה זו ההיסטוריה המפוארת שלי, של העם שלי, של המשפחה שלי.
חלק אחר אלו האנרגיות שאנשים מפיצים סביבם.
למדתי להסתכל אחרת על עצמי בתוך המערכת הענקית הזו שנקראת יהדות,
ולהסתכל אחרת על החיים בכלל.
פגשתי אנשים מדהימים, ממש. שהפתיעו אותי לטובה, העלו אצלי שאלות מעניינות, היו איתי מכל הלב כבר מהרגע הראשון שהכרתי אותם ונתנו בלי סוף. לעצמם, לסביבה שלהם, לישראל. רק מתוך הצמא לדעת, לחוות, להיות, ללמוד. יש לי מה ללמוד מהם בעצמי.
נקשרתי לכלכך הרבה אנשים כבר מההתחלה, אנשים שנגעו לי עמוק בפנים ומקווה שאזכור את זה להרבה זמן.
"מסע מוצלח לא מסתיים לעולם.
הקילומטרים כן,
אך הזמן נשאר חקוק בתוכך- הופך לחלק ממך.
בסוף המסע,אינני מרגיש מנצח- אלא אסיר תודה,
כאילו הדרך עברה בתוכי, ולא אני בתוכה"
(אברהם חלפי)