שינויים.

אז קודם כל, ברוכה הבאה ספטמבר.

מעבר לזה, אין לי באמת מה לכתוב- אבל כבר איזה חודש שלא כתבתי ומוזר לי. אני לא רגילה שאין בי איזה דחף מטורף.. כנראה שהצילום תפס לי את החלק היצירתי יותר מדי. נגמר הקורס, וזה עצוב רצח. אבל! היום היה כנס הצילום שהיה מעניין, וקניתי בו תיק חדש למצלמה שיש בו גם מקום לשטויות ולפטופ מה שגרם לי לרצות לקנות לפטופ, כמובן.. אבל בכלל כל היום הזה גרם לי לרצות לצלם עוד ולהתמקצע וזה מפחיד אותי שאני לא אעשה את זה. למרות שאני לא נוטה לחלומות שלי פשוט להישכח ולהיבלע.. אני לא אחת שלא מממשת.

מה גם, שיצאתי מהקורס הזה עם צלם מנוסה וטוב שרוצה לצלם אותי ~פרצוף מסמיק~! (הוא אמור לשלם לי על זה? הגיוני שכן, נכון? בונא זה מגניב. גם מקבלת תמונות יפות, גם לומדת על צילום תוך כדי, וגם מקבלת כסף?! פנאן..)

אני רוצה לחיות לנצח בתוך בועה מתוקה שיש בה מוזיקה נפלאה, ובחור אוהב, ומצלמה מצ'וכללת כזו, ודפים עם עט. אני רוצה לאהוב ולהיות נאהבת עם סאונדטראק נפלא שיעשה את כל העניין לכיפי הרבה יותר.. מה כבר ביקשתי? אוף.

גם עידן עוזב עוד חודש. ואני בינתיים לא ממש נאמנה, מחפשת לי תחליפים, רואה באחר משהו יותר טוב כל הזמן. מפחדת להיקשר. שוקלת לסיים את זה כבר עכשיו, שלא איקשר רק יותר. נמאס לי לבכות מבחור שעוזב.

(אני גם לא מפסיקה לחשוב על סתיו. חלמתי עליו חלום זוועתי שהתאבד. מסתבר שהכלב האהוב עליו מת, ודי באשמתו ובאשמת אחיו. משהו מזעזע. והוא לא מדבר, ואני לא שם לחבק ולהקשיב, והוא לבד. והוא חשוב לי, ואני רוצה להיות שם כדי לחבק ולהקשיב. אוףףף.. ילד יפה שלי.)

אז אולי היה מה לכתוב.

בא לי מלא כסף כדי לקנות מלא ציוד למצלמה ולקחת חופש איפושהו ולצלם מלא דברים יפים. ולדעת לצלם.

הי, שיהיה לכולנו חג שמח. בקרוב כנראה שיהיה את הסיכום השנתי המפורסם שלי שכולכם מחכים לו בכליון עיניים

(NOOOOOOOT)

לילה נפלא, 

אני.

אני מחזיקה בשתי ידיי תבנית, שמכוסה בנייר כסף, ומכוסה בשקית בד.

מישהו עוצר מולי, שואל "מה זה?", אני תוך כדי תנועה מסתכלת אחורה, והוא "לא, באמת- זה מסקרן. את מחזיקה את זה ככה.."

"סתם, משהו ש.. פיצה"- וזה עוד כשאני במרחק מהוסה ממנו, כשדבריו נבלעים בשלי ומשכנעים אותי להודות בתכולת השקית.

"לא..באמת? לא מאמין", "כן", ומתקרבת חצי סיבוב נוסף, חצי צעד, חצי אמונה.

"אפשר לראות?", אני מחייכת חיוך חצי מאולץ חצי לא, פותחת את השקית ולאחריה את נייר הכסף לכדי פתח קטן. הוא מקרב את הידיים בניסיון לעזור, או לפתוח יותר. "וואו, את עשית את זה?", מחייכת חיוך של ממש תוך כדי סגירת התכולה "בכבודי ובעצמי", והוא מגיש לי את ידו תוך כדי "כל הכבוד" נפעם,

מה שגורם לי בלי משים לחצי סיבוב התרחקותי ממנו, אך לוחצת בכל זאת והוא מוסיף "בתיאבון!".

ואז מחייכת ותוך כדי עוד איזה שמינית סיבוב עד לכדי הליכה מהירה חזרה לקצב חיי אני אומרת בטון מחוייך אך חסר סבלנות כמעה "תודה, יום טוב!". וזהו. לא הסתובבתי חזרה, נשכח ממני לחלוטין כדקותיים אח"כ.

אבל, יש אנשים שפשוט לא מפחדים- לשאול, להסתקרן, להתקרב, ללחוץ את היד.

וזה מהמצבים הקטנים שעושים חיוך מבולבל, שלעיתים גורמים לקצב החיים להיראות קצתקצת אחרת.

(משוררים וסופרים, כזה עם פלצני)

אני כל כך מאושרת.

חזרתי לבשל. טבעוני, בריא.. לא סתם. אני מבשלת לקורס, ולארוחות שישי. התרפיה הקטנה שלי.

אני מאושרת. באמת באמת. יש לי דברים כלכך נפלאים בשיגרה הזו שנוצרה לי.

בברכת חיוכים לכולם,

אני.

נפלא זו לא מילה. 

זאתאומרת, זו מילה. היא פשוט לא מתאימה לתיאור המצב.

אושר. זהו, זו המילה.

אושר.

היום הזה ספציפית הוא אושר,

אבל באופן כללי החיים שלי מתחילים לקבל צורה ואני אוהבת את הצורה הזו. אם במשך השירות נהניתי, אהבתי את האנשים, היה לי טוב אבל תמיד הייתה המילה "אבל" ברקע- אבל אני שחוקה, אבל חסר לי אוכל שאני רוצה, אבל אני מתגעגעת לחבר, אבל אני לא מספיק מבטאת את היצירתיות שלי, אבל עופר ומני משגעים לי את השכל, אבל אני לא מרגישה מספיק טובה וכן הלאה וכן הלאה- עכשיו או שאין "אבל", או שהוא כלכך קטן שאיבד מערכו.

איזה כיף. איך חיכיתי לשיגרה הזו שאוכל להגיד שהיא אושר (למרות שבינינו? עוד מוקדם להגיד. בעבודה אני עוד עושה משמרות חפיפה- ולא משמרות מלאות, עוד לא תרגלתי דברים שלמדתי בצילום ולא הספקתי להיות מתוסכלת מזה שלא מצליחה ליישם את החומר.. הכל פה הוא עוד נורא התחלתי ונוטף צעירוּת. אבל בינתיים יש אושר, אז יאללה).

ולמה היום הזה ספציפית?

כי הוא התחיל בעבודה (אני בנאדם של עשייה. אני גם מסתדרת יופי בכלום, אבל בסופו של דבר מרגישה רקובה), המשיך בבישולים (טבעוניים!), ואז לתערוכת בוגרים של שנקר- בינהם חברה של אחי (היה כלכך נפלא להסתובב שם, חבל לי שלא היה לי יותר זמן. להתעמק בכל עבודה, להיזכר בלימודיי האומנות של התיכון, לראות כמה אנשים יכולים להיות כלכך שונים. וזה נהדר) והסתיים בשיעור השני של הקורס צילום- שהיה מסובך יותר אך מעניין לא פחות. שמעו, מתישהו אדע גם לצלם באמת יפה! (כי כישרון יש. ראייה צילומית ישנה, הידע- איננו)

אז זהו. (מזכיר לי שבקורס מתודיקה אמרו לנו לא לסיים הדרכות ב"זהו". נוח ליפול לשם)

מעניין אותי לדעת איך אנשים רואים אותי כשהם נתקלים במקום הכלכך מוזר הזה. מלא בסודות שאיני פוחדת לחשוף, ועם זאת- מלא בשטויות אקראיות שיוצאות לי מהראש.

מעטפת נוחה ליפול אליה.

לילה טוב יקיריי,

אני.