אז עוד רגע ישרא נסגר,
נראה שהפעם באמת.
והנה לאחר 11 שנים וחודשיים,
הבלוג הזה ייכנס לאיזה מגירה במאחורה של הראש
ובדרייב כנראה
וייהפך לי לזיכרון מתוק.
במעבר דרמטי שכזה, אתמול התחלתי לכתוב יומן.
כתוב, כזה עם מחברת ועט,
כמו זה שהיה לי ביסודי- אי שם לפני שהטכנולוגיה השתלטה על עולמנו.
והאמת שהיה בזה משהו משחרר, נוסטלגי, אמיתי.
ועם זאת, הבלוג הזה צלח איתי את גיל ההתבגרות המטריף,
והמשיך איתי לכל שנות התבגרותי שעדיין מתהוות.
התחלתי כאן בת 15- מבולבלת, תמימה, מפוחדת מעצם ההתבגרות.
אני יוצאת מכאן בת 26- עדיין מבולבלת, כבר הרבה פחות תמימה, ומתה על הגיל שלי.
אבל עדיין מפוחדת, כי החיים.
המקום הזה באמת נתן לי מקום מפלט מדהים,
ואפילו פה ושם היו תגובות מחממות לב.
הכרתי דרכו את נימי, שהפך לאהבה גדולה ועכשיו ידיד טוב.
הכרתי עוד חברים, חיוכים וחיבוקים וירטואליים- שלפעמים היו נוכחים יותר מכל חיבוק מציאותי.
עצוב ככל שיישמע.
חקרתי דרך ישרא בלוג את המיניות שלי,
את הטראומה שלי,
את האהבה שלי והפחדים שלי,
וגדלתי. ממש גדלתי.
איזה כיף שהיה.
כמעט-סוף שמח שיהיה לכם.
(בתכלס, אני סופר עצובה. היה לי כלכך נוח כאן,
וכלכך נוח להחליט על חודש רנדומלי ולראות את עצמי דרך עיניים של פעם.
זה היה משחק חביב בהחלט.
אני אתגעגע)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
