שינויים.

יש חיים אחרייך.

והאמת שהם די שופעים ומוצלחים.

בין אם זו העבודה בגן שממלאת אותי,

או החברים הנפלאים שיש לי ושהכרתי אחרייך (יש משהו נחמד בזה, האמת. עולם שנקי ממך),

לסקס המדהים עם דורון ולחיבוקים הנעימים של אהרון.

יש אושר. הדירה הזו שהיא שלי, ורק שלי. הרבה זמן לא הייתה לי עצמאות כזו-

של לשמוע מה שאני רוצה, לראות מה שאני רוצה, לעצב איך שאני רוצה, להזניח מה שרוצה..

אבל יש חוסר.

יש חוסר במישהו שיכריח אותי לקום מהספה,

או אחד שיבוא להצטרף אליה.

אחד שיבין אותי בלי מילים.

אתה חסמת אותי מכל מקום אפשרי,

אבל מצאתי דרך לעמוד פייסבוק שלך. ליים, אני יודעת.

לא נכנסתי לשם המון זמן, עד היום. הוספת את שם משפחתה של אימך המנוחה,

ונזכרתי בצביטה שאתה חי בעולם ללא אמא. 

אבל אז המשכתי, ואחרי כמה דק' שלא ראיתי שומדבר מעניין,

הבנתי שאין לי מה לחפש שם. אין לי מה לחפש אצלך.

היה בזה משהו משחרר.

עם זאת, ימים כמו היום- שמלאים בכלום-

עושים לי חשק לחיבוק.

והלב שלי מתבלבל בלמקם פנים לאותן ידיים.

בין אם זה החיבוק של אחרי סקס עם דורון,

או חיבוק בזמן שרואה פרינדס עם אהרון,

או איזה זיכרון עמום של החיבוק שלך.

בגדול..

אני רוצה לאהוב אבל מפחדת מזה.

מפחדת לתת לעצמאות שלי להיבלע בתוך זוגיות שוב,

להיאבק על למצוא את האיזון הנכון ולדעת שהלב שלי כמעט תמיד ירצה זרועות לחיבוק

על פני שקט בדירה משלי.

אני שונאת ימים של כלום.

ושיר של געגוע חורפי

זיכרון הוא קפסולה.

הוא מוכנס לקופסה קטנה שנלקחת בטעות, 

ברגעים כאלה שלא מתאימים.

או שכן.

זיכרון הוא מתעתע, בעיקר את עצמו.

מחליף גוונים לפי התקופה, משנה פה ושם גם צורה.

אני מסתכלת על תמונות בפלאפון, מופתעת לגלות כמה ג'אנק אני צורכת,

ועוד יותר מופתעת לראות את פנינו המתנשקות.

ברגע אחד, בעודי מבולבלת מרגשות המתהווים להם אל מכרים ישנים,

אני מבינה שאין שום בלבול.

אהבתי. אהבתי עד כאב.

ורציתי שיצליח, כי רציתי זוגיות.

אהבתי לאהוב, ולאו דווקא אותו-

ואהבתי לאהוב גם אותו.

אין בלבול. אהבנו, וניסינו, אבל לא רצינו מספיק

והיו קשיים שלא היו בנו הכוחות לפתור

אז הלכנו.

הוא לדרכו ואני לדרכי,

ועכשיו הדרכים רחוקות.

ורחוק לפעמים כואב,

ולפעמים משמח.

ואין שום בלבול,

כי רגשות הם נעים. נעים במערבולת בלתי פוסקת,

עולים ויורדים.

אז היום קצת עצוב,

ומחר אנשק.

לא אותו, אחד אחר.

ואני אנוע גם איתו,

וכנראה עם רבים אחרים-

וזכרונות יישארו מתעתעים.

אהבתי את התמונה בה אנו מתנשקים קרוב,

אבל לא לגמרי נוגעים,

והפנים שלנו קרובות-קרובות למצלמה,

ולמרות שאנו מודעים לחלוטין שאנו מצטלמים-

לא התאמצנו להיות יפים.

פשוט היינו.

את צנועה מדי.

צאי מזה, תביני מי את.

את מדהימה, מתי כבר תביני?

כולם אומרים לי כמה שאני קשובה, כמה שאני נותנת, מלאת אנרגיות, מדהימה, משרה שלווה. 

ואני לא מבינה.

אז אני מחפשת מה לא בסדר.

ואז אני אומרת שאני לא מספיק יפה. לא מספיק רזה.

ואז הוא מזיין אותי בלילה ואומר לי כמה שאני סקסית בטירוף ואני מחייכת,

כי זה כל מה שחיפשתי.

אבל זה לא.

כי אני שווה יותר מסקס פעם בשבועיים.

חשבתי להתחיל עם ההוא בחנות, אבל לא עשיתי את זה. אז הייתי חייכנית וזרקתי "חג שמח" והלכתי,

כי זה מה שאמרתי לעצמי שאני שווה.

אבל זה לא נכון.

ואני לא קולטת. אני לא קולטת, לא משנה כמה מתחילים איתי. לא משנה כמה אומרים לי שאני מדהימה, שאנשים רוצים להיות בקרבתי, שאני חברת אמת.

לא משנה.

כי אני לא קולטת. כי ברגע האמת,

העבר שלי מנצח. ומתישהו בעבר שלי, אולי בהטרדה בגיל 15, אמרתי לעצמי שזה מה שאני שווה.

סקס. גוף.

ואז לא משנה כמה אומרים לי על האופי,

אני לא מאמינה. כי הם לא באמת רואים, הם לא באמת יודעים, כי..

מתישהו בעבר שלי, החלטתי שזה לא נכון.

זו מלחמה. לחיות אל תוך העתיד,

ולא מתוך העבר,

זו מלחמה.

לקום, להחליט, לבצע.

לקום על שתי הרגליים, לבעוט את העבר הדפוק הזה הרחק אל המקום שלו בעבר,

להחליט שאני בחורה אחרת. שאני טל; היפהפייה, החזקה, האמיצה, המדהימה שכולם רואים בי,

ולפעול למען מה ומי שאני רוצה.

להתחיל עם הבחור בחנות, כי אני שווה את זה.

כי גם אם יסרב,

אני עדיין שווה את זה.

מלחמה בעצמי, זה הסוג הכי גרוע של מלחמה. הכי קשה.

לקלוט. ולבצע.

אני מדהימה.

(אנקדוטה קטנה לעצמי-

אתמול דיברתי עם מישהו, ושאל אותי שאלה מעניינת.

"מה האקס האחרון שלך חשב שהכי יפה בך?"

חייך אותי על המקוריות.

לקח לי כמה שניות לחשוב, סקרתי את עצמי דרך עיניו.

"החיוך שלי. הוא הכי אהב את החיוך שלי".

אז תחייכי, גאדאמט. תחייכי)