פתאום היינו רק שניינו בדירה אחת. דירת 3 וחצי חדרים ברח' בלפור בת"א, קומה שלישית, כמובן בלי מעלית, חדר מדרגות קטן וצפוף שאין סיכוי ששני אנשים יצליחו לחלוף אחד על יד השני, אלא אם כן אחד מהם יצתופף לקיר.
אחרי 3 ימים של לסדר, לנקות, לקנות, להעביר, להחליף, לריב, להשלים הדירה הייתה מוכנה.
זה היה אחר, זה היה אנחנו, זה היה שלנו, היינו פשוט מאושרים.
אחרי שבוע כבר התחלנו להסתובב בשכונה, להכיר את השכונה, את המכולת, את הבר, את הבית הקפה, בית קפה קטן, מקום ביתי כזה כנראה כאילו לא השתנה עוד מימי קום המדינה. כמה אהבתי את בית הקפה הזה.. כל בוקר אני ועומרי היינו יורדים לשתות קפה, אספרסו קצר וסודה לעומרי והפוך חזק בכוס זכוכית בשבילי. את הבר, את המכבסה.
אוי המכבסה, כמה כיף היה במכבסה.. מכבסה קטנה צבועה כולה בתכלת והקירות כבר מתחילים להתקלף מלמעלה, עם מכונות כביסה גודולות ומאסיביות הפולטות חום ועושות רעש של אללא יסתור, בדיוק כמו בסרטים הנאיבים של פעם. "המכבסה של בתיה".
בתיה הייתה אישה מיוחדת הייתהכמעט בת 80החזיקה את המכבסה עוד משנות ה70 היא ראתה וחוותה את כל השגעון של ת"א, של ארץ ישראל מסביבה כבר יותר מ-40 שנה, ראו על בתיה את השנים, את הניסיון בעיניים והיא תמיד ידעה להגיד את הדבר הנכון, גם מבלי לדעת על מה מדברים, ותמיד.. תמידדדד היה לה חיוך אימהאי על הפרצוף, במיוחד שהיינו מגיעים עומרי ואני אל המכבסה.
בשבועות הראשונים היינו עושים עומרי ואני הכל ביחד. קניות, כביסה, ניקיונות, התבטלויות, אהבה, פגישות, ראיונות.. הכל היינו עושים ביחד.. אח לאט לאט גם זה התפוגג ולכל אחד היה את האג'נדה שלו. חוץ מהמכבסה, לא משנה מה היה היינו הולכים שנינו ביחד ביום חמישי בצהרים לעשות כביסה אצל בתיה. יום אחד באמצע דצמבר כשהחורף בעיצומו, הגשם לא מפסיק לרדת, הרחובות מוצפים, הקור חודר אל העצמות הגיע יום חמישי בצהרים, ואין מה לעשות צריך ללכת לעשות כביסה אצל בתיה. אספנו את הכביסה, לבשנו מעילים מעל הטרנינגים וסכבנו בגשם את הכביסה, מה שהתסבר להיות רעיון לא כל כך פשוט בגשם המטורף שירד באותו יום. הגענו למכבסה של בתיה ספוגים במים עם הכביסה ביד, מיואשים רטובים ועצובים, אך ברגע שנכנסנו אל המכבסה, עם החום המחניק של המכונות והריח הנעים של מרכך הכביסה והחיוך הכובש של בתיה, הסתכלנו אחד על השני, אני ועומרי וידענו שלא משנה מה, אסור לוותר על המכבסה ביום חמישי בצהרים. באותו יום היינו במכבסה עד הערב, התחבקנו והתנשקו על מכונות הכביסה, שתינו 45124 כוסות תה שבתיה פשוט לא הפסיקה למזוג, שמענו את הסיפורים החופרים אך עם זאת מתוקים של בתיה ובילנו את כל אחה"צ במכבסה.
מאז לא משנה מה היה ומה קרה, לא משנה כמה שנינו, חיינו, נפרדנו, נלחצנו, אהבנו לא וויתרנו על המכבסה, היינו יכולים להיות מנותקים שבוע שלם, אך ברגע שהגיע יום חמישי בצהרים הכל נעלם והכל חזר למסלולו במכבסה של בתיה.
עד שהגיע ה-יום! היום בו לעומרי הייתה ישיבה חשובה, רחוקה מת"א בה לא יכל לבוא איתי למכבסה. התעוררתי באותו היום מהשמש והחום של סוף יולי, עומרי כבר לא היה, הוא רק השאיר פתק על המקרר "Have a nice laundry day", ידעתי שזה הפריע גם לו.
שתיתי קפה וסיגריה של בוקר, התלבשתי והתחלתי לאסוף את הכביסה, כעבור שעתיים כבר יצאתי לכיוון המכבסה, אוחזת 2 סלים ענקיים של כביסה, אני חושבת שכל אחד מהם היה בערך בגודל שלי, נלחמת עם הכובד, החום, הרעש והכפכפים שהחליטו להתפרק בדרך, אני גם די בטוחה שכמה מהתחתונים שלי עוד מטיילות ברחבי ת"א. הגיעתי למכבסה מיואשות ועצבנית, נכנסת לחום ההיסטרי הזה של המכבסה, עדיין נלחמת עם הסלים. הכנסתי את הכביסה למכונה, סגרתי את הדלת הכנסתי מטבעות, התיישבתי ביאוש על סף דמעות, נתתי מעט לעבר שמאל, ומבעד לחלון ראוותה של בתיה בין הכתוביות מהזהב שעל החלון, הוא עמד שם, מסתכל עליי במבט מאוהב (למרות שיכלתי לקרוא טוב טוב בראש שלו שהמילה היחידה שעוברת לו בראש היא "איזה עקומה") וחיוך... וחיוך של.. אין לי שום צורה לתאר את החיוך הזה,חיוך כזה יש רק אחד בעולם, הוא החיוך הכי יפה בעולם, החיוך של עומרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: