ונעשה מילואים, נשלם המיסים
ונעמוד בפקקים, אותנו לא דופקים
אנחנו בטח, בטח, בטח לא
אנחנו בטח לא פראיירים!
(דג נחש)
בכל שיחות החולין שהזדמן לי לנהל בזמן האחרון, לרוב עם נהגי מוניות או עם אנשים שחיכו איתי בתור למשהו, עלה אותו הנושא: הישראלים מפחדים לצאת פראיירים. אבל מה גורם לפחד הזה? כידוע לכולם, פראייר הוא אדם שמניח לאחרים לנצל אותו או שלא קולט שמנצלים אותו, שמסכים למשהו אחד כשבעצם הוא יכול להשיג משהו טוב בהרבה. הממממ...אני יכולה לחשוב על שמות אחרים עבור בנאדם כזה. מה לגבי "טוב-לב", "עוזר לבריות" או "מסתפק במועט"? כנראה שלא, במדינה כמו ישראל. כאן נהנים לתפוס אותך בטעות ולהזכיר לך למה יצאת פראייר (400 ש"ח למיקרוגל הזה?? חחחח, איזה פראיירית, אני השגתי אותו ב-150!), ותוכניות כמו "פספוסים" זוכות לרייטינג מרקיע שחקים כי אנשים נהנים לראות את האחר יוצא פראייר או פתי - כל עוד אתה לא הקורבן, יש לך סיבה לצחוק.
מכיוון שבילדותי לא ידעתי כיצד להגן על עצמי מרשעותם של ילדים אחרים (ולמעשה גם לא ברוב שנות התיכון), אמא שלי תמיד ניסתה לחסוך ממני הזדמנויות לצאת פראיירית. למען האמת, עד היום היא מנסה להגן עלי בטענה שאני טובה מדי, ואני תמיד מנסה להזכיר לה שאני לא מרגישה פראיירית אם אני מפסידה שעות שינה כדי לעזור לחברה לסיים עבודה שהיא צריכה להגיש מחר, או אם אני מסרבת לגבות מחברה אחרת תשלום עבור איזו עבודת תרגום או עריכה שעשיתי בשבילה. אני לא מרגישה פראיירית כי מבחינתי, אם עשיתי טוב למישהו שחשוב לי, בעצם עשיתי טוב לעצמי. והאמת היא שגם אמא שלי מבינה את זה מצוין - נדיר שאני רואה אותה דואגת לעצמה כמו שהיא דואגת ועוזרת לאחרים.
אני זוכרת שבאיזשהו פרק של "חברים", פיבי מנסה להוכיח שאפשר לעשות מעשה טוב נטול אינטרסים, לאחר שאחד מחבריה מסביר לה שגם ההרגשה הטובה שהיא חשה כתוצאה ממעשה טוב היא סוג של אינטרס. אני מסכימה עם התפיסה המאוד פרקטית הזאת (אולי משום ש"אינטרס" היא לא מילה גסה בעיני). כל דבר נעשה לצורך אינטרס מסוים, חיובי או שלילי. כמובן שאני לא סוג של איוב או איזה קדושה מעונה, וגם אני מדי פעם מכריזה על עצמי (ועל אחרים) כעל פראיירית, אבל מה שמנחם אותי זו הידיעה שבד"כ ה"פראייריות" שלי לא מזיקה לאף אחד, כי לרוב היא לא תוצאה של אינטרסים שליליים.
ואולי משום כך, מה שתמיד חיבר אותי לדמות של באפי (ולמשפחת הסקוביז שלה) היא ה"פראייריות" שלה. היא מצילה את העולם פעם אחר פעם מבלי לקבל על כך תמורה אמיתית (מה? המטריה הזהובה ל"מגנת המחזור"? פנסיונר מקבל יותר מזה...), מקריבה את היקר לה מכל לטובת הכלל, וממשיכה הלאה, עד האפוקליפסה הבאה. את התיאור הזה אפשר היה אולי לשייך לכל גיבור-על שהוא, אלא שבאפי לא מקבלת את הגורל שלה בשתיקה. היא לא קדושה מעונה. היא ממורמרת, היא מתמרדת וכמעט "מתפטרת", טועמת מהרוע ואפילו שוכבת עם האויב, אבל בסופו של דבר היא לא מוותרת, ופועלת לפי צו הלב, גם אם זה הופך אותה לפראיירית בעיני המתבונן.
ישראלים מפחדים מפראייריות כי בכלכלת ה"תן וקח" משמעה הפסד, אבל ניסיון חיי לימד אותי כי הפראייר שכרו בהפסדו. ואם אתם לא מאמינים לי, ודאי תגחכו אם אכריז:
אני בטח, בטח, בטח, בטח פראיירית!!!
Giles: A, a Slayer slays, a Watcher...
Buffy: ...watches?
Giles: Yes. No! He, he trains her, he, he, he prepares her...
Buffy: Prepares me for what? For getting kicked out of school? For losing all of my friends? For having to spend all of my time fighting for my life and never getting to tell anyone because I might endanger them? Go ahead! Prepare me.
והשאר היסטוריה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
