תמיד תהיתי אם יש לי כישרון משחק. טוב, תמיד זו מילה גדולה מדי, אבל בואו נגיד שבמהלך השנים האחרונות קונן בי הצורך לבדוק אם אני מסוגלת לשחק דמות, להעמיד פנים באופן מלא, בעצם, אם אני מסוגלת לשקר באופן אמין. כי תמיד הייתי שקרנית גרועה - ישר היו רואים עלי. עד היום, אם מישהו מבקש ממני להתקשר במקומו כדי לשאול משהו במרמה או בכלל להעמיד פנים, אני מיד נסוגה ואומרת, "עזוב, אני לא יודעת לשקר". אממה? לפני כחודשיים החלטתי ללכת על זה ולהירשם לסדנת דרמה, ופתאום גיליתי שאני בעצם כן יודעת לשקר, ואפילו לא רע. פתאום אני מציגה דמויות - כמובן שלא מורכבות מדי על ההתחלה, ובכל זאת, פעם אני עולה חדשה מרוגזת בסופר, פעם חברה חטטנית, פעם נרגשת עד דמעות מהצעת נישואין ופעם...טוב, מה זה משנה? העיקרון מובן. ומרגע שגיליתי שאני יכולה קצת לשחק - התחלתי לתהות למה בסדנה כן ובחיים לא?
אבל לאחר שהקדשתי לכך קצת מחשבה, הבנתי שאני משקרת כל הזמן - למשל, בזה שאני לא חושפת בפני הבוס שלי את חומרת הדלקת שלי בגידים, זו שהורגת אותי מדי יום, זו שגורמת לי לתהות מה יעלה בגורלי אם אני לא אוכל יותר להשתמש בידיים, אם אני לא אירפא. ואף שמרבית מחברי לעבודה יודעים על הדלקת, הם לא יודעים מה אני באמת מרגישה - עד כמה כואב לי גם כשאני מקלידה בדיחות במסנג'ר, ועד כמה בא לי לברוח לפעמים ולזרוק את כל העבודה לפח. אבל השקרים הגרועים ביותר הם אלו שאני מוכרת לעצמי. אני משקרת לעצמי שאני נראית בסדר איך שאני ולא ממש חייבת דיאטה, אני משקרת לעצמי כשאני מדחיקה את העובדה שעוד זמן לא רב אני אאבד בשר מבשרי, שניסיתי להרחיק מעלי, כאשר ברור לי שאכאב את מותו פי מאות מונים ממה שכאבתי את מעשיו הנלוזים ואת הנתק בינינו. אני משקרת לעצמי ללא הפסק. תקראו לזה הדחקה אם תרצו, אני קוראת לזה שקר.
והמשחק, באופן פרדוקסלי, הוא דווקא המקום שבו אני הכי אמיתית עם עצמי, משום שעל הבמה ובחברת זרים אני מרשה לעצמי להפגין רגשות באופן ממשי. במקום להתחבא מאחורי השקרים שלי אני משתמשת בהם, מתעלת אותם כדי לבנות דמות. בעיני זה פורקן שאין שני לו (טוב, מעולם לא עברתי טיפול אצל פסיכולוג ואולי פסיכולוג הוא פורקן יותר טוב, אני לא יודעת) ואני מברכת את היום
שהצטרפתי לסדנה הזו. ולא, אין לי אשליות להפוך לשחקנית מן המניין וגם אין לי רצון בכך. אבל אני שמחה שדווקא המשחק הוא זה שמאפשר לי, בהדרגה, להיות כנה עם עצמי. והוא גם זה שמזכיר לי את הקלישאה הנדושה מכל - כל העולם במה.
Willow: Oh, ruler of my country, Oedipus, you see our company around the Altar, and I, the priest of Zeus!
Xander: Ha, ha! They prophesize that I should kill my father. But he is dead. And hidden deep in the soil. But surely I must fear my mother's bed.
Buffy: Oh, Oedipus, Oedipus, unhappy Oedipus, that is all I can call you, and all that I ever shall call you.
Xander: Darkness! And horror of darkness. Unfolding, restless, visitant, sped by an ill wind in haste. Madness, and... Madness a-and stabbing pain, and, a-and, uh... oh...oh... memory of, uh, i-ill deeds I have done.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
