בקרוב אני סוגרת שנתיים בתל-אביב, ואף שהעיר הזו ממכרת במיוחד, החלטתי לפרוש, ספק מאילוצים, ספק מרצון. כשעברתי לגור ברח' בפרישמן לפני שנתיים, ידעתי שאני לא יכולה לבקש מציאה טובה יותר. דירה שקטה במקום הכי מרכזי בת"א, חדר ענק, אחלה כיווני אוויר ועץ יפהפה מחוץ לחלון (יענו "נוף כפרי" בשפת המתווכים חהחהחה). כל מקום שכיף לבלות בו - פאבים, תיאטראות, מועדונים, מסעדות משובחות - כולם במרחק הליכה ממני. והכי חשוב - השותפה שלי התגלתה כשותפה האידאלית. לא זכורה לי התנגשות רצינית אחת איתה, תמיד הכל זרם, ובגלל שיש לנו חברה משותפת, אף שאנחנו לא חברות קרובות, גם יוצא לנו לבלות ביחד מחוץ לדירה. סיון היא באמת שותפה שאני מאחלת לכל אחד.
אבל רצה הגורל והדלקת שלי בידיים החריפה מאוד. מזה שנתיים וקצת אני נאבקת יום יום בכאבים מעיקים, גוררת את עצמי לעבודה שכל כולה הקלדה (תרגום ועריכה) ואומרת לעצמי שיהיה בסדר. אך אחרי שכבר ניסיתי לא מעט דרכי טיפול, הבנתי שהגיע הזמן לשינוי ושאני צריכה לשפר את איכות החיים שלי, וכך אולי גם לשפר את מצב הידיים. מצאתי את עצמי בפרשת דרכים כפולה ומבלבלת: לפתע הייתי צריכה להחליט בו-זמנית אם לעזוב את העבודה ואם לעזוב את הדירה, שבשתיהן אני נמצאת כמעט אותו זמן. הלחץ מעניין העבודה נרגע כאשר דיברתי עם הבוסים והם למעשה השאירו לי את כל האופציות פתוחות ואפשרו לי לבחור כמה ימים לעבוד ואיפה, שיא הגמישות (כן, יש עוד בוסים כאלה, מסתבר). הדירה היא כבר סיפור אחר. כולכם ודאי יודעים שכל דירה בת"א מושכרת בכ-100-150 דולר יותר מערכה האמיתי, ועם צניחת הדולר המחירים יעלו עכשיו בעוד כ-100 דולר במקרה הטוב.
אז מה עושים כשרוצים לעזוב משהו טוב? מתחילים לחפש חסרונות...ומסתבר שזה יותר קל ממה שחשבתי. הדירה חמודה אבל אין בה סלון ואני עושה הכול בחדר חוץ אולי מכביסה...אז חשבתי לי שבגיל 30+ מותר לי גם לפרגן לעצמי ולעבור לדירה מרווחת יותר. חוץ מזה, אני עובדת בכפר נטר ומהבית, ולמה לי הנסיעות של שעתיים ביום? וכך שכנעתי את עצמי לחזור לעיר נעוריי, הלא היא נתניה. אני יודעת שרבים יאמרו "נתניה?" וירימו גבה, אבל אני מכירה את הצדדים היפים שבה ויודעת שאשלם פחות ואקבל הרבה יותר - סלון, קרבה לעבודה, אוויר נקי לנשימה...כשחברתי נורית הציגה בפני טיעונים דומים בשנה שעברה לגבי החלטתה להישאר בחולון, אני מודה שהתקשיתי להבין אותה ואפילו ניסיתי לשכנע אותה לעבור בכל זאת לת"א. מה לא ניסיתי למכור לה? את הבילויים, את הסופרמרקטים שפתוחים 24-7, את האקשן, את החופש להיות מי שאתה. נראה לי שיותר משניסיתי למכור לה את ת"א, ניסיתי למכור אותה לעצמי. ת"א היא אמנם all that, אבל לכל דבר יש מחיר, ובת"א המחיר הוא של בדידות, אשליה וניכור. כמה שלא תצא כל יום עם חברים, תלך להצגות ומסיבות, בסופו של יום, כשתצעד במורד הרחוב בו אתה גר, סביר להניח שתרגיש די לבד. שלא לדבר על כך שתעשיית הדייטינג בת"א היא מפעל אשליות. בחורים שלא הייתי בכלל מסתכלת עליהם ברחוב פתאום נראים לגיטימיים באתרי ההיכרויות, כי הרי בת"א כל למך חושב שהוא מלך. מי שמקבל עליו את התל-אביביות במלואה הופך פעמים רבות לציני יותר ובררן בבני זוג. אני מעולם לא קראתי לעצמי תל-אביבית, משום שלטובה או לרעה, אני עדיין נתנייתית בעיר הגדולה. אוהבת את האקשן, יוצאת הרבה ומה שלא יהיה, אבל עדיין לא מתחברת ברמה כזאת שחשוב לי להצמיד לעצמי את התואר הנכסף (עאלק) של "רווקה תל אביבית".
כרגע אני נמצאת בשלב המכריע - מצאתי את הדירה שרציתי בנתניה, במחיר ובמיקום שיכולתי רק לחלום עליהם, ואף שעוד לא חתמתי עליה סופית, אני בכל אופן כבר חתמתי את הפרק התל-אביבי בחיי, לפחות לעתיד הקרוב (כי never say never, because it's gonna come back and bite you in the ass, ואת זה אמרה בריטני חהחהחה).
ניהנתי בת"א. ניהנתי מאוד. למעשה, אני חושבת שמי שהוא בראש הנכון ובזמן הנכון בשבילו, יהנה מת"א עד מאוד ואני לא מצטערת על אף רגע בה. לא מתחרטת, אבל לוקחת הפסקה מהעיר ללא הפסקה...
Xander: Sunnydale, come for the food, stay for the dismemberment...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
