"כמה ימים לא כתבתי, כי עוד רציתי לחשוב היטב על כל עניין היומן. בשביל ילדה כמוני זו חוויה משונה לכתוב יומן. לא רק שמעולם לא כתבתי, אלא שנדמה לי, כי אחר-כך לא אני עצמי ולא מישהו זולתי, לא יהיה מעוניין בהשתפכותה של תלמידת בית-ספר בת שלוש-עשרה. אך בעצם לא זה העיקר. יש לי חשק לכתוב, ועוד יותר מזה – להשיח את ליבי על כל מיני עניינים, בהרחבה ובאופן יסודי.
'הנייר סבלני מבני אדם'. באמירה זו נזכרתי באחד הימים, כשאני יושבת שרויה בעצבות קלה, ראשי נשען על ידי – ומשתעממת ואיני יודעת, אם עלי לצאת או להישאר בבית. (לבסוף נשארתי יושבת במקומי, שקועה בהרהורים נוגים). אכן, הנייר סבלני; ומכיוון שאין בדעתי לתת מחברת עטופת-קרטון זו, בעלת התואר הרם 'יומן', בידי מישהו בעולם, אלא אם כן יבוא יום ויהיה לי ידיד אמיתי או ידידה – הרי בעצם לא איכפת הדבר לאיש..."
יומנה של אנה פרנק; שבת, 20 ביוני 1942
אני לא יודעת כיצד דווקא היום קרה שהושטתי את ידי אל מדף הספרים בבית אמי ובחרתי בספר הזה, אבל מיד כשהתחלתי לעלעל בו, הבחנתי בקטע המרתק הזה. הוא מרכז בתוכו כל-כך הרבה דברים – מה מבדיל יומן מטקסטים אחרים, מה ההבדל בין התוודות ביומן לבין התוודות בפני אנשים ועוד ועוד. בתקופה זו שבה חברות רבות שלי (וגם אני...) מנהלות בלוג, הקטע הנ"ל פתאום גרם לי לעצור ולחשוב על מה שהוביל אותי להתחיל לכתוב יומן לפני מספר שנים לא מבוטל, על הסיבה שבגללה הפסקתי לכתוב אותו, ועל הסיבה שבגללה פתחתי בלוג (מלבד לחץ חברתי חהחהחה).
במשך כל תקופת בית הספר היסודי ועד לסיום התיכון, סבלתי מהצקות, "ירידות" ושאר התעללויות בלתי פוסקות, מילוליות ופיזיות, מצד בני כיתתי ובני שכבתי. מי שמכיר אותי מגיל 20 והלאה בד"כ מתקשה להאמין שהבחורה שניצבת לפניו ומפגינה ביטחון יחסי, סבלה עד כדי כך מחוסר ביטחון כילדה וכנערה. יום יום הייתי נאבקת ברוע שהיה לשם הרוע בלבד. יום יום הייתי מתנחמת בזרועות אמי ובמילותיה המרגיעות. אין פלא, אם כך, שעד היום אחד השירים האהובים עלי והמרגשים ביותר בעיני הוא השיר (הקיטשי למדי, יש להודות) 'אמא' ("אמא, הו אמא, חבקיני חזק ולעולם לא ניפרד..."). בילדותי לא העליתי על דעתי את האפשרות לכתוב יומן. לשמחתי, גם בילדותי וגם בנערותי, תמיד היו לי 2-3 חברות טובות, וכך, למרות ההצקות הבלתי פוסקות, תמיד ידעתי שיש גם ילדים שאוהבים אותי ולא יפגעו בי כך אף פעם.
ואז, ביום בהיר אחד בתחילת כיתה ט', כשהבנתי שאותם ילדים שהתעללו בי בכיתה ח' ממשיכים אתי גם לתיכון, הרגשתי צורך להתחיל לכתוב יומן כדי שיהיה לי איזשהו מפלט שיהיה שלי בלבד. יומן זה והיומנים שכתבתי אחריו עדיין אצלי, ומדי פעם כשתוקפת אותי נוסטלגיה אני מעלעלת בהם, לפעמים צוחקת (מה שקורה לרובנו כשאנחנו רואים מה כ"כ הטריד אותנו בצעירותנו) ולפעמים מתרגשת ואף בוכה, בעיקר כשאני חושבת על כך שאם הייתי יכולה, הייתי חוזרת אחורה בזמן ואומרת לאותה נועה אומללה שהכול יהיה בסדר, שיבוא יום והיא כבר לא תחזור הביתה בבכי. היומן היה לי לפורקן אמיתי, ולדעתי, היום שבו הפסקתי לכתוב בו היה היום שבו הרגשתי בטוחה בעצמי באמת, היום שבו ידעתי שכבר לא ייטפלו אלי כבעבר, היום שבו סתמתי את הגולל על כל אותה תקופה נוראית.
רק כשנסעתי לטיול ארוך בדרא"מ (כ-8 שנים מיום שהפסקתי) חזרתי לנהל יומן, אך זה היה "יומן מסע" והוא לא דמה כלל וכלל ליומניי בתיכון, משום שהוא לא נכתב ממקום של מועקה אלא ממקום של הנאה צרופה.
ומה באשר לבלוג? ובכן, לפני כשנה וחצי, כשתופעת הבלוג התחילה לתפוס תאוצה בארץ, לפחות במעגל המכרים שלי, הוקסמתי מהקונספט. הנה הזדמנות לנהל יומן פתוח, חשבתי לעצמי. אך לפני שניגשתי למשימה, חשבתי רבות על המשמעות של ניהול בלוג (בדומה לאנה פרנק, שאצלה היה זה היומן, אך כמובן להבדיל אלפי הבדלות): מי הקהל שלי? על אילו נושאים עלי לכתוב? באיזו מידה אני מוכנה לחשוף את עצמי? מה הגבולות שלי, לא רק מבחינת חשיפה אלא גם מבחינת אופן הכתיבה ו"הפרות הקדושות". לבסוף החלטתי שאין לי באמת צורך להגדיר מראש את כל הפרמטרים הללו, משום שהבלוג יעצב כבר את עצמו. הדבר היחיד שהקפדתי עליו כבר מן ההתחלה היה המסגרת הבאפיסטית, אך לא מתוך כוונה להגביל את קהל הקוראים, אלא פשוט מכיוון שבאותה תקופה רוב הבלוגרים שהכרתי היו באפיסטים. מכיוון שהעולם של באפי כל-כך עשיר בחוכמות, קרצה לי האפשרות לשלב את ה"חוכמעס" האלה בבלוג שלי. כיום אני יודעת שהבלוג הזה בשבילי הוא במה לדברים רבים ושונים – מהדברים השטותיים ביותר כמו דעתי על המתרחש בכוכב נולד, ועד דברים שמטרידים אותי באמת.
בהזדמנות זו אני גם רוצה להודות לכם, חבריי הקוראים, על הפידבק הנפלא שאתם מספקים לי – מילים טובות כשצריך, ביקורת בונה כשמגיע, ותמיד באופן כן ותרבותי. פעמים רבות אתם מקור ההשראה שלי, אז תודה רבה לכולכם! :-)
ואיך אפשר בלי קצת "באפי" לסיום...
Buffy: My diary? You read my diary? That is *not* okay! A diary is like a person's most private place! I... You don't even know what I was writing about! 'Hunk' can mean a lot of things, bad things. And, and when it says that your eyes are 'penetrating', I meant to write 'bulging'.
Angel: Buffy...
Buffy: And 'A' doesn't even stand for 'Angel' for that matter, it stands for... 'Achmed', a charming foreign exchange student, so that whole fantasy part has nothing to even do with you at all...
Angel: Your mother moved your diary when she came in to straighten up. I watched from the closet. I didn't read it, I swear.
Buffy: Oh! (realizes she's given herself away) Oh.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
