כבר חודשיים שלמים לא כתבתי, ולמזלי הרב ישנו תמיד ה"איום" הזה שאם לא אכתוב במשך 3 חודשים יסגרו לי את הבלוג...זו תזכורת מצויינת מבחינתי וכמובן גם תמריץ לשוב ולכתוב. גם הפוסט האחרון של נורית שימש לי כטריגר.
תקופה לא פשוטה עוברת עלי בזמן האחרון, והקבוע היחיד בחיי בין כל המשתנים הוא אמא שלי. מאז שעברתי דירה והתחלתי לשלם עליה כמעט פי 2, המינוס בבנק רק הולך וגדל, ואלמלא המדיניות החדשה של דיסקונט, כבר מזמן הייתי צריכה לרדוף אחרי חצי עולם, לקחת הלוואות, רק שלא יסגרו לי את החשבון. בתוך כל הטירוף הזה של חובות ושל ידיים שמסרבות להבריא בינתיים, האדם היחיד שמצליח להרגיע אותי, העוגן שלי, הוא אמא שלי. ולא רק בזכות זה שהיא מציעה לי תמיד לעזור ולסגור את המינוס (כי לרוב אני מסרבת), ולא רק בזכות כל הפעמים שבהן היא מצילה אותי מהוצאות לא צפויות, אלא בעיקר בזכות הגישה שלה לחיים (שיהיה בסדר, אבל לא ה"יהיה בסדר" הישראלי, אלא ה"יהיה בסדר" האמיתי, האופטימי), הגישה שלה לכסף (אמצעי ולא מטרה, ושום דבר הוא לא סוף העולם), והאהבה והתמיכה האינסופיות שהיא מעניקה לי.
כשאני אומרת את הדברים האלה לאמא שלי היא תמיד מצטנעת ואומרת שכמעט כל אמא עושה את הדברים האלה בשביל הילדים שלה, ואין לה מושג עד כמה היא טועה. כמובן שהיא מודעת לכך שיש אמהות חסרות-כל ויש אמהות שלא יודעות להעניק אהבה וכו', אבל בגלל הצניעות שלה היא סבורה שהאמהות שיכולות להעניק מעניקות באותה מידה כמוה. אני יודעת שהיא טועה פשוט בגלל כל הסיפורים ששמעתי מחברים שלי על ההורים שלהם. אמהות פולניות שגורמות לילד להרגיש כאילו הוא צריך להתנצל על קיומו לא חסרות. גם אמהות חסרות ביטחון שכדי להרגיש בסדר עם עצמן גורמות לילד להרגיש שמן, לא יוצלח, טיפש וכהנה וכהנה, לא חסרות. אני כבר מזמן אמרתי לאמא שלי שיש לה מזל גדול שאנחנו, הבנות שלה, די ילדות טובות ירושלים, אחרת היינו מנצלות אותה שחבל בכלל על הזמן. אבל גם הבנתי עוד משהו - אולי בעצם אנחנו ילדות טובות ירושלים בזכות מי שהיא. כשאתה לא מרגיש שאתה צריך להוכיח את עצמך כל שניה וחצי כדי לזכות בהערכה ובאהבה, כשאתה יודע שגם אם תרוויח 20 שקלים לשעה תהיה שם אמא שתיתן לך תמיכה כלכלית, אתה גדל עם הרבה יותר ביטחון עצמי.
אני לא מזכירה את אבא שלי פשוט כי הוא כבר מזמן לא בתמונה, למעשה מרגע שעזב את הבית, עוד לפני המחלה הנוראית שממנה הוא כבר לעולם לא יחלים אלא רק ייפטר, תרתי משמע, וסליחה על ההומור השחור (אני רואה יותר מדי "התוכנית של שרה סילברמן" בזמן האחרון)...וגם כשהיה בתמונה, תמיד הוא היה-לא-היה, מכור לעבודה, בקושי נמצא. אז נכון, תמיד ידעתי שהוא אוהב אותי, וזה לא מעט, אני יודעת, אבל איפה הוא ואיפה אמא שלי.
אני יודעת שזה מפגר להגיד את זה, כי ילדים אמורים להמשיך לחיות הרבה אחרי ההורים שלהם בתיאוריה, אבל אני תמיד מתפללת שלא אצטרך אף פעם לקבור את אמא שלי, כי העולם צריך אותה הרבה יותר מאשר אותי. אני יודעת שהיא לא רק העוגן שלי אלא גם של אחיות שלי, ובעצם של עוד הרבה אנשים אחרים שהם לא הילדים שלה. חוץ מזה, החיים מפחידים אותי הרבה יותר מהמוות שלי, ואני לא אומרת את זה מתוך איזה שהן נטיות אובדניות חלילה, אלא פשוט מפני שהמוות לא מציב שום אתגר. אתה שוכב בקבר ללא מעש וללא כל יכולת לחוש, וזהו זה. החיים הם האתגר האמיתי. בחיים אתה מתמודד עם מותם של אחרים...
שוב סליחה, אני לא יודעת למה אני גולשת כ"כ בקלות למחוזות המלנכוליה היום. אולי זה פשוט בגלל חילופי העונות...
שיהיה לכולכם סתיו נפלא,
ולבאפיסטים שביניכם, מקווה מאוד לראות אתכם בכנס הקרוב!
ואת השיר הבא מתוך "שמלת השבת של חנה'לה" (אחד התקליטים האהובים עלי ומקווה שגם עליכם), אני מקדישה לאמא שלי, ותאמינו לי שכל מילה בו נכונה (אולי חוץ מזה ששמלות היא תפרה לי, אבל לא במיוחד לשבת...). אגב, מה תגידו על זה שעכשיו כשקמתי לחפש את הדיסק בין ארגזי דיסקים, הוא היה הראשון ששלפתי (בחושך!), וכשהכנסתי את הדיסק למחשב (המדיה פלייר מוגדר להשמעה בסדר אקראי) זה השיר הראשון שהתחיל לנגן (הוא לא הראשון בדיסק)...
אמא שלי/אהוד מנור (את הניקוד לא אני שמתי, זה מועתק)
עַד מִליוֹן בְּקַלוּת הִיא סוֹפֶרֶת,
וְשִמלָה לְשבָּת היא תוֹפֶרֶת,
לְרֹאשִי זֵר פְּרָחים היא שוֹזֶרֶת,
ואם יֵש בְּעָיָה היא פּוֹתֶרֶת.
כִּי אִמָא שֶלִי, כִּי אִמָא שֶלִי
הִיא האִמא הֲכִי נֶהֱדֶרֶת
אֶת אִמָא שֶלִי, אֶת אִמָא שֶלִי,
לְעולָם לֹא אַחְליף בְּאַחֶרֶת.
אִם סִפַּרתִי בְּדיחָה, היא צוֹחֶקֶת.
וְאִם יֵש לי שְגִיאָה הִיא מוֹחֶקֶת.
אִם זוֹלגוֹת הַדְּמָעוֹת, הִיא נוֹשֶקֶת,
וְאִם קַר לִי פִּתְאוֹם, מְחַבֶּקֶת.
כִּי אִמָא שֶלִי, כִּי אִמָא שֶלִי...
אִם אֶקְרָא לָהּ פִּתאום, היא שוֹמַעַת,
כָּל דָּבָר בָּעוֹלָם הִיא יוֹדַעַת,
שְתֵּי צַמוֹת אֲרוּכּוֹת לִי קוֹלַעַת
וּבְקֶצֶב הַשִיר מִתְנוֹעַעַת.
כִּי אִמָא שֶלִי, כִּי אִמָא שֶלִי...
כְּשֶאֲנִי חָרוּצָה הִיא פּוֹרַחַת,
לְאֱפוֹת לִי עוּגָה הִיא טורַחַת.
לִפְעָמִים לִפְעָמִים, הִיא רותַחַת,
אַךְ תָּמִיד אַךְ תָּמִיד, הִיא סולַחַת.
כִּי אִמָא שֶלִי, כִּי אִמָא שֶלִי
הִיא האִמא הֲכִי נֶהֱדֶרֶת
אֶת אִמָא שֶלִי, אֶת אִמָא שֶלִי,
לְעולָם לֹא אַחְליף בְּאַחֶרֶת!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
