Slayer Comma The

ניסיתי. באמת שניסיתי לתת ליאיר לפיד עוד הזדמנות לפני שאכריז עליו באופן סופי כעל אבו נפחא. אך לשווא. אמנם אף פעם לא הייתי צופה אדוקה של חדשות שישי, אך לא זכורים לי מקרים שבהם כה צרמה לי ההגשה של המהדורה הזו כפי שהיא צורמת לי במקרה שלו. הוא כ"כ מלא בחשיבות עצמית שהוא כלל לא שוקל את התגובות שלו לאייטמים שמוצגים לפניו ואחריו. ואמנם מגישי החדשות מקריאים את הידיעות עצמן מתוך טלפרומפטר, אך אני לא מתייחסת להגשת הידיעות (המחרידה לא פחות), אלא לאותם פילרים שהמגישים מאלתרים, פילרים שמגישים מבריקים דוגמת יונית לוי יודעים להגיש לצופה משל היו קינוח מעודן במסעדת גורמה. בידיו של לפיד הקינוח המעודן הופך לקינוח הפרווה והמעאפן שמוגש באירועים דלי תקציב - סכריני, עבש, מחניק וכזה שאנו נאלצים לבלוע כחלק מהחוויה.

והרי לכם דוגמה ממהדורת החדשות ששודרה היום. המהדורה הציגה כתבה מרתקת ודרמטית אודות הדימיון המדאיג בין פעולותיהן של המחתרות העבריות לפני קום המדינה לבין פעולותיהם של ארגוני הטרור הפלסטיניים כיום, ובין אם הצופה ימני או שמאלני בדעותיו, הכתבה היתה כזו שמעוררת מחשבה. ומה היה לאדון לפיד הכה-מרוצה-מעצמו לומר בתום שידור הכתבה? "איזה יופי!". כאילו, מה?????? איזה יופי ואיזה בטיח! הכתבה הזאת רק באה להזכיר עד כמה המצב העגום בארצנו רחוק מלהיות יופי טופי. רוצים עוד דוגמה? קבלו. לקראת סוף המהדורה שודרה כתבה קלילה על שחקנית מה"סופרנוס" שכללה את הסצנה שבה הסתיימה הסדרה, אל דאגה, אין ספוילרים. סצנת הסיום הזו הסתיימה במעבר חד למסך שחור, מה שנקרא, Fade to black. על מנת לשעשע קצת את הצופה, הכתבה הסתיימה גם היא במעבר חד לשחור, ואפילו צופה שזו לו הכתבה הראשונה שראה מימיו, אפילו הוא לא היה מצליח לפספס את האמירה הברורה כשמש הזו. אך לפיד חייב להוסיף פרשנות למען הצופה הנחות ממנו, מחשש שמא לא הבין: "גם אנחנו סיימנו במעבר למסך שחור". לא! מה אתה אומר! בחיים לא הייתי חושבת על זה בעצמי! מה הייתי עושה אלמלא הפרשנות הגאונית שלך?

כבר מזמן הפסקתי להאמין לתדמית הנקיה, החלק(לק)ה והכל-ישראלית של לפיד. ברור שמשהו כאן לא בסדר כאשר אדם שהתחיל כעיתונאי יחסית נוקב, מלקק באופן סיסטמטי לכל אורח שמגיע לאולפן שלו. למרבה הצער, חלק לא מבוטל מהציבור הישראלי מרייר על המאניירות המאוסות של לפיד. אני בטוחה שכל אמא שניה בישראל היתה מנשקת לבת שלה את הרגליים אם לפיד היה פנוי והיא היתה מצליחה ללכוד אותו ברשתה. אני מודה שמדי פעם גם אני חטאתי בחיבה ללפיד, ולא מתוך משיכה מינית חלילה (סמל סקס my ass), אלא משום שהוא היה מצליח לרגש אותי בדבריו, בין אם בטור שלו בעיתון או במהלך התוכנית "שרים בכיכר" שמשודרת מכיכר רבין ביום הזיכרון לחללי צה"ל. כן, אפילו כתבתי שיר על אחת מהתוכניות האלה (ותיקי הבלוג שלי אולי יזכרו שפרסמתי אותו פה פעם), ובשיר הזה הזכרתי גם אותו. אך כעת אני מבינה שלפיד הוא פשוט מכונה משומנת היטב, אלא שמאז שהוא מונה להיות מגיש חדשות שישי, עודף הגריז כבר לא עובד לטובתו. לפתע הגלגלים חורקים.

המעבר של "רשת" למשבצת הנחשקת של שישי בערב מתגלה כעוד מהלך לוקה בחסר של הזכיינית שלא יודעת איך לעשות דברים עד הסוף, אך במקרה של לפיד אני לא מפנה את האצבע המאשימה כלפי מי שמינה אותו (סביר להניח שגם הוא עדיין שבוי בקסמיו, ואנשים לא יכולים לקבל החלטות נכונות כשהם תחת השפעת קסמים). אני מאשימה את לפיד - בחוסר כישרון, בעיה חמורה בהבנת החומר שהוא מגיש, הזלזול שלו בצופה והאהבה העצמית שלו. יאיר יקירי, עשה לכולנו טובה וחזור למה שאתה יודע לעשות הכי טוב (נגיד) - חזור לספק לישראלי הממוצע את מנת הסוכר שלה הוא זקוק במסגרת איזו תוכנית אירוח שכולה אומרת יחצ"נות. בעצם, אתה יודע מה? עזוב. לך לחפוף את הראש מכל הכימיקלים שזיהמו אותו במשך שנים כה רבות, רד מהעץ הגבוה שטיפסת עליו ונסה למצוא את היאיר של פעם, זה שידע עיתונות מהי. נסה לחפש אותו מתחת לערימת המגזינים שפרצופך מתנוסס עליהם, זה נראה כמו מקום טוב להתחיל.

Buffy (to the mayor): You never get even a little tired of hearing yourself speak, do you?

לא, לא נינט היא הפאתטית בעיני, אלא התקשורת. אני יודעת שזה לא חידוש, אבל אתמול פשוט נשבר שיא חדש בעיני. בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות", אחת הידיעות שתפסה כמעט שליש מהעמוד היתה התספורת החדשה של נינט! כן, כן, זה הרי חשוב יותר מהקאסמים, מהעוני, ממצב החינוך. התספורת של נינט תקבע כיצד יעצבו את שערן בחורות חסרות כל יכולת לקיים מחשבה עצמאית, וזה כמובן ראוי לעמוד הראשון של אחד העיתונים הנמכרים ביותר במדינה! (ועוד בעיתון של יום שישי, שהוא הנמכר ביותר). האם רק אני חושבת שזה ראוי במקרה הטוב לאייטם של 20 מילים בעמוד הלפני אחרון?

בעיתונות האמריקאית קיים המונח page 6 gossip, והכוונה היא לכך שסיפורי הרכילות שמורים לעמוד ה-6 בעיתון כי אלה הם הסיפורים המינורים. אולי הגיע הזמן שהתקשורת הישראלית תעתיק משהו חיובי מהתקשורת האמריקאית ותאמץ את הקונספט. כרגע נראה שהתספורת הבאה של נינט כבר תקבל את הכותרת הראשית בעיתון באותיות קידוש נינט. ואגב, את השינוי הדרמטי עשתה נינט תמורת חופן מצלצלים עבור קמפיין ולא חלילה מתוך מחשבה אופנתית עצמאית משלה...

אה, ואם תריצו חיפוש למילה "פאתט" בגוגל, התוצאה הראשונה היא "נינט פאתט". צירוף מקרים מעניין, הלא כן?

ותגידו, רק אני רואה את האירוניה שבתמונה? צילום של נינט שבתוכו נראה צלם שמצלם אותה (ובטח בתוך התמונה שלו גם יש את נינט ואת הצלם שצילם את התמונה הנוכחית).

Spike: I've hired myself out as an attraction.

(Strikes a threatening pose. The people ooh and ahh, camera flashes going off.)

Giles: Sideshow freak?

Spike: Well, at least it's showbiz.

ונעשה מילואים, נשלם המיסים

ונעמוד בפקקים, אותנו לא דופקים

אנחנו בטח, בטח, בטח לא

אנחנו בטח לא פראיירים!

(דג נחש)

בכל שיחות החולין שהזדמן לי לנהל בזמן האחרון, לרוב עם נהגי מוניות או עם אנשים שחיכו איתי בתור למשהו, עלה אותו הנושא: הישראלים מפחדים לצאת פראיירים. אבל מה גורם לפחד הזה? כידוע לכולם, פראייר הוא אדם שמניח לאחרים לנצל אותו או שלא קולט שמנצלים אותו, שמסכים למשהו אחד כשבעצם הוא יכול להשיג משהו טוב בהרבה. הממממ...אני יכולה לחשוב על שמות אחרים עבור בנאדם כזה. מה לגבי "טוב-לב", "עוזר לבריות" או "מסתפק במועט"? כנראה שלא, במדינה כמו ישראל. כאן נהנים לתפוס אותך בטעות ולהזכיר לך למה יצאת פראייר (400 ש"ח למיקרוגל הזה?? חחחח, איזה פראיירית, אני השגתי אותו ב-150!), ותוכניות כמו "פספוסים" זוכות לרייטינג מרקיע שחקים כי אנשים נהנים לראות את האחר יוצא פראייר או פתי - כל עוד אתה לא הקורבן, יש לך סיבה לצחוק.

מכיוון שבילדותי לא ידעתי כיצד להגן על עצמי מרשעותם של ילדים אחרים (ולמעשה גם לא ברוב שנות התיכון), אמא שלי תמיד ניסתה לחסוך ממני הזדמנויות לצאת פראיירית. למען האמת, עד היום היא מנסה להגן עלי בטענה שאני טובה מדי, ואני תמיד מנסה להזכיר לה שאני לא מרגישה פראיירית אם אני מפסידה שעות שינה כדי לעזור לחברה לסיים עבודה שהיא צריכה להגיש מחר, או אם אני מסרבת לגבות מחברה אחרת תשלום עבור איזו עבודת תרגום או עריכה שעשיתי בשבילה. אני לא מרגישה פראיירית כי מבחינתי, אם עשיתי טוב למישהו שחשוב לי, בעצם עשיתי טוב לעצמי. והאמת היא שגם אמא שלי מבינה את זה מצוין - נדיר שאני רואה אותה דואגת לעצמה כמו שהיא דואגת ועוזרת לאחרים.

אני זוכרת שבאיזשהו פרק של "חברים", פיבי מנסה להוכיח שאפשר לעשות מעשה טוב נטול אינטרסים, לאחר שאחד מחבריה מסביר לה שגם ההרגשה הטובה שהיא חשה כתוצאה ממעשה טוב היא סוג של אינטרס. אני מסכימה עם התפיסה המאוד פרקטית הזאת (אולי משום ש"אינטרס" היא לא מילה גסה בעיני). כל דבר נעשה לצורך אינטרס מסוים, חיובי או שלילי. כמובן שאני לא סוג של איוב או איזה קדושה מעונה, וגם אני מדי פעם מכריזה על עצמי (ועל אחרים) כעל פראיירית, אבל מה שמנחם אותי זו הידיעה שבד"כ ה"פראייריות" שלי לא מזיקה לאף אחד, כי לרוב היא לא תוצאה של אינטרסים שליליים.

ואולי משום כך, מה שתמיד חיבר אותי לדמות של באפי (ולמשפחת הסקוביז שלה) היא ה"פראייריות" שלה. היא מצילה את העולם פעם אחר פעם מבלי לקבל על כך תמורה אמיתית (מה? המטריה הזהובה ל"מגנת המחזור"? פנסיונר מקבל יותר מזה...), מקריבה את היקר לה מכל לטובת הכלל, וממשיכה הלאה, עד האפוקליפסה הבאה. את התיאור הזה אפשר היה אולי לשייך לכל גיבור-על שהוא, אלא שבאפי לא מקבלת את הגורל שלה בשתיקה. היא לא קדושה מעונה. היא ממורמרת, היא מתמרדת וכמעט "מתפטרת", טועמת מהרוע ואפילו שוכבת עם האויב, אבל בסופו של דבר היא לא מוותרת, ופועלת לפי צו הלב, גם אם זה הופך אותה לפראיירית בעיני המתבונן.  

ישראלים מפחדים מפראייריות כי בכלכלת ה"תן וקח" משמעה הפסד, אבל ניסיון חיי לימד אותי כי הפראייר שכרו בהפסדו. ואם אתם לא מאמינים לי, ודאי תגחכו אם אכריז:

אני בטח, בטח, בטח, בטח פראיירית!!!

Giles: A, a Slayer slays, a Watcher...

Buffy: ...watches?

Giles: Yes. No! He, he trains her, he, he, he prepares her...

Buffy: Prepares me for what? For getting kicked out of school? For losing all of my friends? For having to spend all of my time fighting for my life and never getting to tell anyone because I might endanger them? Go ahead! Prepare me.

והשאר היסטוריה...