Slayer Comma The

כן, זהו פוסט על בריטני ספירס, ולא, אתם לא הוזים. חשוב לי להדגיש שזה ממש לא פוסט שעוסק בשאלות צהובות כמו "האם בריטני הביאה את זה על עצמה או שהתקשורת אשמה?", "האם נכון לגזול ממנה לצמיתות את הזכות לגדל את ילדיה?" וכדומה. הסיבה לכך פשוטה: השאלות האלה לא באמת מעניינות אותי. אני רק רוצה לחלוק איתכם משהו שהבחנתי בו.

אז קודם כל וידוי: קוראים לי נועה ויש לי אוסף מקיף של כל תולדות בריטני. האוסף הזה לא נוצר ממקום של הערצה. מי שמכיר אותי אף פעם לא שמע אותי אומרת שאני מעריצה שלה או שאני חושבת שהשירים שלה הם יצירות מופת. אוקיי, נכון, אני מעריכה אותה. פרפורמרית מעולה? ללא ספק. רקדנית מוכשרת? לגמרי. אני מאוד אוהבת ריקוד וההופעות שלה היו פנטסטיות בעיני. אך הסיבה לכך שאספתי חומרים עליה, כגון ראיונות וביוגרפיות, לא קשורה לדעה שלי עליה כפרפורמרית, אלא להיותה מקרה מרתק של החלום האמריקאי. נו, אתם יודעים, זה שמתחיל בעבודה קשה, מתגלגל לכדי סיפור הצלחה של אושר ועושר ולרוב מסתיים באופן טראגי.

ככל שאספתי יותר ויותר חומרים אודותיה, הבנתי מה הדבר שכל-כך כובש (או נכון יותר לומר כבש) בה: הניצוץ שבעיניה. זה אולי נשמע פשוט ואף מטופש, אבל יש בסיס לדבריי. בתוכניות שמתעדות את בריטני מגיל אפס ועד שיא ההצלחה שלה, ניתן לראות בבירור את הניצוץ הקורן מעיניה כילדה (ילדה מתוקה ברמות קשות, יש לציין). זהו ניצוץ של סיפוק, שאפתנות, שמחת חיים ושובבות, אך חשוב מכך, זהו ניצוץ של אושר. ובהתחשב בעיניה עצומות המימדים, צריך היה להיות עיוור כדי לפספס אותו. יש אנשים עם עיניים אטומות, יש אנשים עם עיניים נבובות, ויש אנשים עם עיניים שדרכן אפשר להציץ לתוך נפשו של אדם. כאלה עיניים יש לבריטני. ולמרבה הצער, אותו ניצוץ שליווה אותה מילדות החל לדעוך בשלב מסוים, עד שכבה לגמרי ואז כבר היה ברור שבריטני נכנסת לסחרור שממנו היא תתקשה להשתחרר.

אמנם במבט לאחור הסימנים נראים ברורים יותר, אך הם היו שם כל הזמן. למשל, בראיון ל-MTV מהתקופה שלאחר הפרידה המתוקשרת של בריטני מג'סטין, ולקראת צאתו של האלבום הכי אדג'י שלה (זה של Toxic), היא מספרת שבתהליך העבודה והיצירה, הדברים הטובים ביותר יוצאים ממנה ברגעים אפלים. הייתכן? בריטני חווה רגעים אפלים? המראיינת מתקשה להאמין: I'm surprised to even hear that you have dark moments, היא מצחקקת. תשובתה של בריטני היא "כן, יש לי הרבה רגעים כאלה" ותשובה זו נאמרת בצניעות, ולא מתוך ניסיון להציג את עצמה כנערה מאאגניבה בהפרעה. במהלך הריאיון הזה, שהתאפיין דווקא באווירה קלילה ומשועשעת, אי אפשר היה שלא להבחין בעצב שבעיניה. בעצב הזה אפשר להבחין, באופן לא מפתיע, גם בקליפ Everytime שאותו צילמה זמן לא רב לפני כן. היא מצליחה לרגש בו, אותי לפחות, כי ניכר שזה לא משחק נטו.

אז מה בעצם קרה לבחורה שבראיונות איתה לפני התקופה החשוכה שלה, התגלתה כבחורה טובת לב, מתוקה, נדיבה, פשוטה, צנועה (!!!) ומלאת שמחת חיים? לא, אל תדאגו, זה לא שנפלתי בפח יחסי הציבור שלה מאותה תקופה. למסקנות שלי לגבי אופיה הגעתי יותר מהסאב-טקסט מאשר מהטקסט. ובכן, בעיני ובעיני רבים אחרים, הרגע המכריע בחייה היה הפרידה המתוקשרת שלה מג'סטין טימברלייק. אני יודעת, הכי קל ללכת על קלף האהבה, אך פה לא מדובר באהבה עצמה אלא בכך שמערכת היחסים הרצינית ביותר שלה (שנתיים + איבוד בתולין) הפכה לקרקס תקשורתי (וממש לא רלוונטי אם היא אחראית לו או לא). יש כאלה שיזכירו כוכבים שמצליחים לשמור על שפיות ופרטיות על אף המשברים בחייהם, אך רובם (שלא לומר רובם ככולם) לא באמת זכו למידת ההערצה והחשיפה שלה. במחשבה שניה, גם זה לא ממש רלוונטי. בסופו של דבר, בריטני הגיעה לתחתית פשוט מפני שהיא לא בורכה ביכולת להתמודד בצורה מוצלחת עם המשברים בחייה. אז תתבעו אותה! לא כולנו חזקים וזו לא בושה. אינספור אנשים סובלים מההפרעה שאובחנה אצל בריטני – להפרעה הזאת קוראים מאניה-דיפרסיה והיא גורמת לאנשים אלה לפגוע ביקיריהם ובעצמם, להשתולל, לדבר באופן לא קוהרנטי (מסביר הרבה ראיונות שלה בשנתיים האחרונות), לעשות הכול כדי להשיג תשומת לב, או לחלופין להתבודד ולשקוע בדיכאונות – ההבדל היחיד הוא שהם לא מפורסמים והיא כן. לי רק נותר לקוות שהיא תצליח להשתקם בסופו של דבר (הרבה אנשים במצבה מצליחים להשתקם) ושהניצוץ שאבד ישוב לעיניה.

הייתי גם כותבת על השיר החדש והמבריק שלה (Piece of Me) שמסכם בצורה מתוחכמת וצינית את יחסי האהבה-שנאה שלה עם הפפראצי, אך גם ככה יצאה לי מגילה......