|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
עדכון באפיסטי משמח
שלום לחבריי הבאפיסטים!
שמחתי למצוא בגיליון "רייטינג" האחרון (23.1.08) ביקורת נרחבת וחיובית עד מאוד לרגל יציאתה של העונה ה-1 של "באפי" ב-DVD עם כתוביות בעברית. כן כן, באפי מושקת ב-DVD בגרסה עברית כמעט 5 שנים לאחר שהסתיימו שידוריה הרשמיים...
הנה כמה נקודות מהביקורת החביבה בעלת הכותרת "יתד נאמן", מאת אהרון קשלס:
11 שנים לאחר בכורתה הטלוויזיונית זוכה סדרת הפולחן "באפי קוטלת הערפדים" למהדורת די.וי.די בשפת הקודש. ואולי זה זמן טוב להכניס בסוד העניין את הדור שלא ידע את באפי סאמרס (שרה מישל גלר). אותה נערה בת טיפש-עשרה שברחה עם אמה הדואגת מקליפורניה* הערפדית לסאנידייל מתוקת המראה, רק כדי לגלות שגם במקום שבו השמש מפציעה מדי בוקר יש לשרוד קודם כל את הלילה.
...בין לבין היא וחבריה ינסו לנהל חיי טיפש-עשרה שגרתיים - וכאן טמונה ההברקה התסריטאית של יוצר הסדרה, ג'וס ווידון - שכוללים, איך לא, דייטים ראשונים, חשש משיעור יתר, פצעי בגרות ויתר שיגעונות ושיגיונות שמקורם בשדים המפחידים ביותר: ההורמונים.
...כדי להבין את הרוח המשעשעת של...הסדרה המופלאה הזו, הציצו בדיאלוג הבא, בין באפי לג'יילס, המנטור שלה.
ג'יילס: אין בעיה, אני אכנס למכונת הזמן שלי, אחזור למאה ה-12 ואבקש מהערפדים לדחות את הנבואה העתיקה שלהם בכמה ימים כדי שאת תוכלי לצאת לארוחה והופעה.
באפי: או.קיי, בשלב הזה אתה כבר מתעלל בסרקזם.
*התיקון היחיד שיש לי לביקורת הזאת הוא שגם סאנידייל בקליפורניה, ושהוא בעצם התכוון לומר לוס אנג'לס...ושימו לב לתרגום הנכון "באפי קוטלת הערפדים" :-)
חבל שאתר השגרירות לא פעיל, כי אפשר היה לעדכן את זה שם. נו שוין.
סופ"ש נעים לכולם! והנה ציטוט מתוך המכתב של ג'וס למעריצים (במארז הסדרה המלא):
Joss: This show ran me, not the other way around. It told me what to say, what to show, when to give comfort and when to draw blood. This show, seven years of it, is a living thing. Put it on your shelf, and go to bed. It'll whisper to you in your sleep.
| |
אבו נפחא
ניסיתי. באמת שניסיתי לתת ליאיר לפיד עוד הזדמנות לפני שאכריז עליו באופן סופי כעל אבו נפחא. אך לשווא. אמנם אף פעם לא הייתי צופה אדוקה של חדשות שישי, אך לא זכורים לי מקרים שבהם כה צרמה לי ההגשה של המהדורה הזו כפי שהיא צורמת לי במקרה שלו. הוא כ"כ מלא בחשיבות עצמית שהוא כלל לא שוקל את התגובות שלו לאייטמים שמוצגים לפניו ואחריו. ואמנם מגישי החדשות מקריאים את הידיעות עצמן מתוך טלפרומפטר, אך אני לא מתייחסת להגשת הידיעות (המחרידה לא פחות), אלא לאותם פילרים שהמגישים מאלתרים, פילרים שמגישים מבריקים דוגמת יונית לוי יודעים להגיש לצופה משל היו קינוח מעודן במסעדת גורמה. בידיו של לפיד הקינוח המעודן הופך לקינוח הפרווה והמעאפן שמוגש באירועים דלי תקציב - סכריני, עבש, מחניק וכזה שאנו נאלצים לבלוע כחלק מהחוויה.
והרי לכם דוגמה ממהדורת החדשות ששודרה היום. המהדורה הציגה כתבה מרתקת ודרמטית אודות הדימיון המדאיג בין פעולותיהן של המחתרות העבריות לפני קום המדינה לבין פעולותיהם של ארגוני הטרור הפלסטיניים כיום, ובין אם הצופה ימני או שמאלני בדעותיו, הכתבה היתה כזו שמעוררת מחשבה. ומה היה לאדון לפיד הכה-מרוצה-מעצמו לומר בתום שידור הכתבה? "איזה יופי!". כאילו, מה?????? איזה יופי ואיזה בטיח! הכתבה הזאת רק באה להזכיר עד כמה המצב העגום בארצנו רחוק מלהיות יופי טופי. רוצים עוד דוגמה? קבלו. לקראת סוף המהדורה שודרה כתבה קלילה על שחקנית מה"סופרנוס" שכללה את הסצנה שבה הסתיימה הסדרה, אל דאגה, אין ספוילרים. סצנת הסיום הזו הסתיימה במעבר חד למסך שחור, מה שנקרא, Fade to black. על מנת לשעשע קצת את הצופה, הכתבה הסתיימה גם היא במעבר חד לשחור, ואפילו צופה שזו לו הכתבה הראשונה שראה מימיו, אפילו הוא לא היה מצליח לפספס את האמירה הברורה כשמש הזו. אך לפיד חייב להוסיף פרשנות למען הצופה הנחות ממנו, מחשש שמא לא הבין: "גם אנחנו סיימנו במעבר למסך שחור". לא! מה אתה אומר! בחיים לא הייתי חושבת על זה בעצמי! מה הייתי עושה אלמלא הפרשנות הגאונית שלך?
כבר מזמן הפסקתי להאמין לתדמית הנקיה, החלק(לק)ה והכל-ישראלית של לפיד. ברור שמשהו כאן לא בסדר כאשר אדם שהתחיל כעיתונאי יחסית נוקב, מלקק באופן סיסטמטי לכל אורח שמגיע לאולפן שלו. למרבה הצער, חלק לא מבוטל מהציבור הישראלי מרייר על המאניירות המאוסות של לפיד. אני בטוחה שכל אמא שניה בישראל היתה מנשקת לבת שלה את הרגליים אם לפיד היה פנוי והיא היתה מצליחה ללכוד אותו ברשתה. אני מודה שמדי פעם גם אני חטאתי בחיבה ללפיד, ולא מתוך משיכה מינית חלילה (סמל סקס my ass), אלא משום שהוא היה מצליח לרגש אותי בדבריו, בין אם בטור שלו בעיתון או במהלך התוכנית "שרים בכיכר" שמשודרת מכיכר רבין ביום הזיכרון לחללי צה"ל. כן, אפילו כתבתי שיר על אחת מהתוכניות האלה (ותיקי הבלוג שלי אולי יזכרו שפרסמתי אותו פה פעם), ובשיר הזה הזכרתי גם אותו. אך כעת אני מבינה שלפיד הוא פשוט מכונה משומנת היטב, אלא שמאז שהוא מונה להיות מגיש חדשות שישי, עודף הגריז כבר לא עובד לטובתו. לפתע הגלגלים חורקים.
המעבר של "רשת" למשבצת הנחשקת של שישי בערב מתגלה כעוד מהלך לוקה בחסר של הזכיינית שלא יודעת איך לעשות דברים עד הסוף, אך במקרה של לפיד אני לא מפנה את האצבע המאשימה כלפי מי שמינה אותו (סביר להניח שגם הוא עדיין שבוי בקסמיו, ואנשים לא יכולים לקבל החלטות נכונות כשהם תחת השפעת קסמים). אני מאשימה את לפיד - בחוסר כישרון, בעיה חמורה בהבנת החומר שהוא מגיש, הזלזול שלו בצופה והאהבה העצמית שלו. יאיר יקירי, עשה לכולנו טובה וחזור למה שאתה יודע לעשות הכי טוב (נגיד) - חזור לספק לישראלי הממוצע את מנת הסוכר שלה הוא זקוק במסגרת איזו תוכנית אירוח שכולה אומרת יחצ"נות. בעצם, אתה יודע מה? עזוב. לך לחפוף את הראש מכל הכימיקלים שזיהמו אותו במשך שנים כה רבות, רד מהעץ הגבוה שטיפסת עליו ונסה למצוא את היאיר של פעם, זה שידע עיתונות מהי. נסה לחפש אותו מתחת לערימת המגזינים שפרצופך מתנוסס עליהם, זה נראה כמו מקום טוב להתחיל.
Buffy (to the mayor): You never get even a little tired of hearing yourself speak, do you?
| |
הניצוץ שכבה
כן, זהו פוסט על בריטני ספירס, ולא, אתם לא הוזים. חשוב לי להדגיש שזה ממש לא פוסט שעוסק בשאלות צהובות כמו "האם בריטני הביאה את זה על עצמה או שהתקשורת אשמה?", "האם נכון לגזול ממנה לצמיתות את הזכות לגדל את ילדיה?" וכדומה. הסיבה לכך פשוטה: השאלות האלה לא באמת מעניינות אותי. אני רק רוצה לחלוק איתכם משהו שהבחנתי בו.
אז קודם כל וידוי: קוראים לי נועה ויש לי אוסף מקיף של כל תולדות בריטני. האוסף הזה לא נוצר ממקום של הערצה. מי שמכיר אותי אף פעם לא שמע אותי אומרת שאני מעריצה שלה או שאני חושבת שהשירים שלה הם יצירות מופת. אוקיי, נכון, אני מעריכה אותה. פרפורמרית מעולה? ללא ספק. רקדנית מוכשרת? לגמרי. אני מאוד אוהבת ריקוד וההופעות שלה היו פנטסטיות בעיני. אך הסיבה לכך שאספתי חומרים עליה, כגון ראיונות וביוגרפיות, לא קשורה לדעה שלי עליה כפרפורמרית, אלא להיותה מקרה מרתק של החלום האמריקאי. נו, אתם יודעים, זה שמתחיל בעבודה קשה, מתגלגל לכדי סיפור הצלחה של אושר ועושר ולרוב מסתיים באופן טראגי.
ככל שאספתי יותר ויותר חומרים אודותיה, הבנתי מה הדבר שכל-כך כובש (או נכון יותר לומר כבש) בה: הניצוץ שבעיניה. זה אולי נשמע פשוט ואף מטופש, אבל יש בסיס לדבריי. בתוכניות שמתעדות את בריטני מגיל אפס ועד שיא ההצלחה שלה, ניתן לראות בבירור את הניצוץ הקורן מעיניה כילדה (ילדה מתוקה ברמות קשות, יש לציין). זהו ניצוץ של סיפוק, שאפתנות, שמחת חיים ושובבות, אך חשוב מכך, זהו ניצוץ של אושר. ובהתחשב בעיניה עצומות המימדים, צריך היה להיות עיוור כדי לפספס אותו. יש אנשים עם עיניים אטומות, יש אנשים עם עיניים נבובות, ויש אנשים עם עיניים שדרכן אפשר להציץ לתוך נפשו של אדם. כאלה עיניים יש לבריטני. ולמרבה הצער, אותו ניצוץ שליווה אותה מילדות החל לדעוך בשלב מסוים, עד שכבה לגמרי ואז כבר היה ברור שבריטני נכנסת לסחרור שממנו היא תתקשה להשתחרר.
אמנם במבט לאחור הסימנים נראים ברורים יותר, אך הם היו שם כל הזמן. למשל, בראיון ל-MTV מהתקופה שלאחר הפרידה המתוקשרת של בריטני מג'סטין, ולקראת צאתו של האלבום הכי אדג'י שלה (זה של Toxic), היא מספרת שבתהליך העבודה והיצירה, הדברים הטובים ביותר יוצאים ממנה ברגעים אפלים. הייתכן? בריטני חווה רגעים אפלים? המראיינת מתקשה להאמין: I'm surprised to even hear that you have dark moments, היא מצחקקת. תשובתה של בריטני היא "כן, יש לי הרבה רגעים כאלה" ותשובה זו נאמרת בצניעות, ולא מתוך ניסיון להציג את עצמה כנערה מאאגניבה בהפרעה. במהלך הריאיון הזה, שהתאפיין דווקא באווירה קלילה ומשועשעת, אי אפשר היה שלא להבחין בעצב שבעיניה. בעצב הזה אפשר להבחין, באופן לא מפתיע, גם בקליפ Everytime שאותו צילמה זמן לא רב לפני כן. היא מצליחה לרגש בו, אותי לפחות, כי ניכר שזה לא משחק נטו.
אז מה בעצם קרה לבחורה שבראיונות איתה לפני התקופה החשוכה שלה, התגלתה כבחורה טובת לב, מתוקה, נדיבה, פשוטה, צנועה (!!!) ומלאת שמחת חיים? לא, אל תדאגו, זה לא שנפלתי בפח יחסי הציבור שלה מאותה תקופה. למסקנות שלי לגבי אופיה הגעתי יותר מהסאב-טקסט מאשר מהטקסט. ובכן, בעיני ובעיני רבים אחרים, הרגע המכריע בחייה היה הפרידה המתוקשרת שלה מג'סטין טימברלייק. אני יודעת, הכי קל ללכת על קלף האהבה, אך פה לא מדובר באהבה עצמה אלא בכך שמערכת היחסים הרצינית ביותר שלה (שנתיים + איבוד בתולין) הפכה לקרקס תקשורתי (וממש לא רלוונטי אם היא אחראית לו או לא). יש כאלה שיזכירו כוכבים שמצליחים לשמור על שפיות ופרטיות על אף המשברים בחייהם, אך רובם (שלא לומר רובם ככולם) לא באמת זכו למידת ההערצה והחשיפה שלה. במחשבה שניה, גם זה לא ממש רלוונטי. בסופו של דבר, בריטני הגיעה לתחתית פשוט מפני שהיא לא בורכה ביכולת להתמודד בצורה מוצלחת עם המשברים בחייה. אז תתבעו אותה! לא כולנו חזקים וזו לא בושה. אינספור אנשים סובלים מההפרעה שאובחנה אצל בריטני – להפרעה הזאת קוראים מאניה-דיפרסיה והיא גורמת לאנשים אלה לפגוע ביקיריהם ובעצמם, להשתולל, לדבר באופן לא קוהרנטי (מסביר הרבה ראיונות שלה בשנתיים האחרונות), לעשות הכול כדי להשיג תשומת לב, או לחלופין להתבודד ולשקוע בדיכאונות – ההבדל היחיד הוא שהם לא מפורסמים והיא כן. לי רק נותר לקוות שהיא תצליח להשתקם בסופו של דבר (הרבה אנשים במצבה מצליחים להשתקם) ושהניצוץ שאבד ישוב לעיניה.
הייתי גם כותבת על השיר החדש והמבריק שלה (Piece of Me) שמסכם בצורה מתוחכמת וצינית את יחסי האהבה-שנאה שלה עם הפפראצי, אך גם ככה יצאה לי מגילה......
Marco: Why don't you put, uh, little Britney here on hauling duty?
Buffy: It's Buffy.
| |
דפים:
| כינוי:
Slayer Comma The
בת: 49
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
