שלוותה

קטע קצר לתחרות סיפורים קצרים:

[גירסה ראשונית]

בדיעבד

אנחנו,בני האדם, אוהבים לתייק הכול במגירות קטנות בראש שלנו. כשאתה צעיר נוזפים בך שאתה חסר אחראיות ואתה רק מחכה שיום אחד תהיה חופשי ותוכל לעשות הכול ; כשאתה בוגר פתאום אתה מרגיש לא כל כך חופשי כמו שחשבת ואתה לא יודע אם לקבור את עצמך בהתרפקות נוסטלגית על העבר או תקוות שווא עתידיות.

כשאתה זקן? נותר לך להשלים עם מי שהיית בימים עברו ולקוות שהכול ייגמר.

אתה ילד עם יכולת-על להבין את העתיד על התרחשויותיו השונות בין השאר בזכות השילוב המנצח בין דמיון פורה למציאותיות, עכשיו זה הזמן בו אפשר להסתכל על העתיד כי יש מה שיקרה. דמיין את עצמך מההתחלה – אתה נולד למשפחה ממוצעת וחי חיים ממוצעים: אתה מתקשה בהתבגרות וחושב שאדם לא מבין אותך,כועס קצת על החיים וקצת על ההורים והמערכת, אתה מרגיש בוגר יותר אז אתה גם מתנהג ככה ומוצא לעצמך קצת אחראיות לקשור לכתפייך , אתה נלחם קצת , אתה נזכר ששכחת את עצמך באיזה מקום שאתה לא זוכר את שמו אז אתה יוצא לחפש , במחשבה שמצאת אתה לומד איזה מקצוע שספק מעניין אותך, ספק מושא ליבך ומשמעות חייך. החיים כל כך ארוכים שאתה עדיין ילד; אתה מחפש עוד קצת,כל הזמן מחפש אותך עד שפתאום אתה מוצא אישה ועמוק בפנים מבלי לדעת תוהה אם לה יש אותך או איזה נשמה במובן מופשט זה או אחר,ואתה רוצה שתחזיר אבל פוחד להסתכל לעצמך בעיניים בפעם הראשונה,אז אתה נותן לה במתנה. פתאום בלי לשים לב אנשים קטנים וחמודים מתחילים לעוט אחרייך רק שתדאג להם,רק שתסתכל, אבל שכחת שגם קריירה יש לך – ועכשיו אתה צריך לפנות מקום על הפס הזה של הזמן שמוביל לך את החיים,לפנות מקום על המסוע הזה של כולם – איזו רכבת הרים שאוספת את כל האנשים שמסתכלים לכיוונים משונים שנוסעים לאותו הכיוון בסופו של דבר. מספרים לך שאסור לעלות על הרכבת הרים של הצעירים – זו עם כל העליות והירידות שצועקים בה ומתרגשים ומפחדים. עכשיו יש ישורת סיום של שנה,ועוד שנה ועוד שנה...

אתה יושב על מעקה בבית הספר,יושב ומחכה: עוד 5...4...3...2...1... צלצול. כאילו פותחים ברז ויוצא זרם של ילדים ואתה נסחף אל החול. "חיי שרה, התופס הוא חרא!", ופוגע לך כדור בראש. "שבוי שלי!" צועקים על גלעד. כשאתה יושב בצד ומחכה שיפסלו את ענאן אתה תוהה למה נפסלת ראשון ומנתח את התנועות של הילדים כאילו אתה איזה שרלוק הולמס או משהו. כולם צוחקים עלייך – מתגרים , ואתה קולט שתורך לשחק אז אתה משחרר בכל הכוח כדור שפוגע ברגליים של.. "ארץ! לא נחשב",וממשיכים לשחק כאילו כלום, כאילו אתה לא שווה. אבל כל העתיד עוד לפנייך ואתה מחייך וממשיך לשחק כי זה מה שילדים עושים.

אתה מדפדף עוד כמה עמודים ובינתיים מספיק להתחבב בכיתה ו' ובחטיבה אפילו לחשוב שאתה כבר מתאהב – תמים שכמותך. והנה חלק מעניין – כשסוף סוף באה הבגרות שכולם אמרו לך שצריך אתה כבר לא רוצה,כי צריך ללמוד וצריך לנקות את החדר וצריך להיות מנומס וצריך, וצריך וצריך ומרגיש שככל שאתה גדל פחות משנה מה אתה רוצה ויותר מה צריך. אתה חושב על היום בו תצטרך אוטו ובית ואישה ומתאמן בלטעות ולבנות ולהרוס ותוהה מה יחזיק ומה לא. יבוא יום ותשאל איך אנשים עושים את זה, איך אנשים פשוט קמים ועושים מה שבא להם?

הנשיקה הראשונה שלך. האהבה הראשונה. הפעם הראשונה. היא אומרת לך שהיא אוהבת אותך,כי היא מרגישה שהיא צריכה להוציא, ובתמורה אתה אומר בחזרה כדי שלא תיעלב. לא שאתה לא אוהב, אתה פשוט מעדיף מעשים על פני מילים. יבוא יום ותאבד אהבה כי לא אמרת לה בחזרה, למרות שתאהב ולמרות שתדמיין מראש את הפרצוף העצוב שלה ואת הדמעות הפורצות בדרמטיות בצעקה לתשומת לב. הרי אתה תזכור שהיא רואה חדשות וסרטים וקוראת מגזינים עם כותרות כמו "איך להיות מאושרת בשבוע",או "איך להיות יפה יותר בעשרה שלבים" – וכבר עכשיו אתה יודע שככה אנחנו, לא בטוחים, צועקים מליון צעקות שונות, גלויות וסמויות, וכולם כל כך עסוקים בלצעוק שהם לא שומעים אף אחד אחר. באותו הרגע גם אתה תהיה עסוק בלצעוק שנמאס לך להיות צודק, לצעוק בתהייה איך מחליטים להיות שמח במקום להיות צודק ומה בדיוק כל כך חשוב בכל עניין ה"צודק" הזה. אך אל דאגה – אתה עוד תהיה צודק,והיא תלך בדיוק כמו שחשבת. היא גם תחזור כמו שחשבת. ותלך. ותחזור.

אתה צריך לעשות משהו עם החיים שלך. עם M16 ביד אחת ופנקס בשנייה – אתה לא בדיוק לוחם אבל גם לא ממש סופר. אתה מקשיב לשקט האלוהי של הרוח ומחייך למדינה עליה הוצבת שומר. אתה תוהה למה הוא מת,אתה לא קולט – למה זה ולא אחר. כאילו נפל גראד בתיכון שלך וכולם התפזרו ותפסו עמדות וחלק אפילו נעלמו, אבל אף אחד לא נשאר שם ומן הסתם גם לא מחזיקים ידיים כשרצים כל כך מהר. שוב אתה צריך לחפש את המקום שלך ופתאום אתה מתעמק יותר גם בשאלה מי אתה – הרי רק לפני כמה סיבובים ישבת לך על המעקה, ממש כרגע אתה היית עם חברים שלך וכששקעה השמש היית מאוהב וכל הלבנים ישבו בנינוחות בשקעים שלהם. אתה רק גולל קצת את הסרט של הטייפ ופתאום אתה מוקף בזרים שהם החברים הכי טובים שלך, פתאום אתה לא יודע איפה בכלל הבית שלך – ולא כמו הפעם הזו בגן שאיבדת את הדרך חזרה, הפעם זה יותר מפחיד. אז אתה לא בוכה כמו פעם,אבל בלילה אתה לבד וביום אתה בודד וצריך להסתגל. אולי אפילו יש לך משמעות אבל אתה מתגעגע הביתה. פתאום אתה מבין שלראשונה בחייך אתה מתגעגע לפעם. אתה חוזר לשמירה שאתה שובר במילים אלו ממש.

הילוך מהיר קדימה ואתה בתיאלנד מחפש את עצמך. בעצם אתה בהודו. אתה לא זוכר איפה השארת את עצמך. אתה מטייל בכל מני מקומות ופוגש כל מני אנשים ועושה כל מני דברים שאתה יודע שתתחרט עליהם, מאחר ואתה צופה כל כך טוב את העתיד והכול, ואתה לא שמח. אתה יודע שאם תמשיך לחפש תהיה שמח, אתה רץ אל העתיד באמוק ואפילו לא עוצר להריח את השושנים ולפעמים אתה נופל ומרגיש שהעולם סובב סביבך באופן מסחרר שכזה ואתה פוחד שאם תעצור או תפנה באיזו פניה לא נכונה יתחרבש המסלול והכול פשוט ייפול. הכול נשחק עם הזמן אז אתה מחפש איזה חומר חזק יותר.

אתה חייב לעשות משהו עם החיים שלך. עם גולדסטאר ביד אחת וספר לימוד בשנייה – אתה לא בדיוק חיית מסיבות אבל גם לא ממש סטודנט. אתה מחפש את השקט ומדליק מוזיקה שלא לשמוע שום דבר אחר וקצת חושב על מדינה אחרת, מקום אחר. זמן אחר, שוב. חשבת שזה מה שיעשה לך את זה,למרות שידעת שלא. אבל היית צריך משהו לרצות כי לקחו לך את כל הרצון כבר והשאירו רק צרכים – מצחיק הרצון הזה לרצות, כאילו אדם שטוב לו בחלקו הוא סתם בטלן חסר שאיפות בחיים.

החיים כל כך ארוכים כשאתה עוד ילד. מה כבר נשאר לך חוץ מלעבור בין טעות אחת לשנייה ובדרך לעשות כמה דברים כמו שצריך? גם העבר וגם העתיד כמו ילדים קטנים שאתה צריך לדאוג להם, בעוד שהמינוס בבנק גדול מספיק כדי לדאוג לעצמו אבל אתה לא סומך עליו מספיק אז אתה דואג לו בכל זאת. אולי השארת את עצמך במקום יותר רציני כמו באיזו קריירה יציבה ומבטיחה או עם אישה מוצלחת ששם לצידך. הראשונה שאמרה לך שהיא שם לצידך והתכוונה לזה הדליקה לך את הנורה האדומה – הרי אם היא שם בשבילי, ואני בכלל כאן , אולי השארתי אותי שם? פתאום היא משלימה אותך והעבודה לא לגמרי מספקת, אבל היא עוזרת להשקיט את הראש מהאישה ונותנת לך כמה תירוצים טובים לא להיות במקום החדש הזה שפתאום אתה צריך לקרוא לו בית. הבית הפעם הוא לא כזה שאתה חוזר אליו עייף ונשכב בחדר ואימא מכינה לך אוכל ומכבסת לך; הפעם אתה דואג ומטפל ותוהה לעצמך עד מתי.

אתם מבקרים זה את זה, הרי שניכם שואפים לשלמות ואיזון ומה עוד, ומנסים לשפר זה את זה – הרי אם אתה אי שם אצלה נתמך ונאהב אולי כדאי שתעזור לה לתמוך ולאהוב,רק למקרה שהיא תשכח יום אחד איך. היא אוהבת אותך,היא לא תוותר עלייך. אתה נשאר אצלה.

"אבא, אבא!!!" , נשמעות זעקות בסראונד. ומתרוצצים סביבך פיות רעבים ודורשניים שעטים אחר צומת לבך, שילחמו זה בזה עד זוב דם רק כדי שתראה איזה שרשרת מקרוני מסריחה שחצי מהילדים בעולם מכינים בגן או איזה ציור מודרני מופשט חסר משמעות. הם שלך עכשיו, או שאתה שלהם ובינתיים נגמר לך הזמן והמרץ לחפש ואתה צריך לתמרן בין מה שיש ומקווה שיהיה יותר טוב. מחקה ל'ברייק', לעסקה הגדולה; עלית על הרכבת של הגדולים ויש מאחורה חלונות מרהיבים, ומקדימה סתם עשן.

כל בוקר אתה קם לעבודה, וכל ערב אתה אוהב אותה, ובצהריים לפעמים אוסף את הילדים מהגן, ואתה כבר לא הופך שולחנות כמו פעם – להפוך עולמות זה לצעירים, וגם הם כבר נהיים קונפורמיסטים.

"תחנה אחרונה", הכרוז מקריא בקול מונוטוני – כאילו שההקלטה כבר עייפה מלחזור על עצמה שוב ושוב. אתה רוצה להישאר אבל המאבטח עובר לבדוק שכולם ירדו. העיניים שלך עייפות והדמיון מאס מלצפות לעתיד. אתה נרדם, ומתעורר – בהפתעה, באותו המקום בדיוק. כולם כל כך שקטים שאתה אפילו לא בטוח אם הם שם. אתה מנקה קצת קורי עכביש ועושה סדר בבלגן שבראש – משתדל להחזיר הכול למקום. בחוץ כבר הכול אותו הדבר ונותר רק לנבור בעצמך, רק...

אתה צופה בעצמך בווידיאו, או זיכרון כלשהו. נראה כמו אזהרה, כאילו אם היית יכול להתחיל הכול מהתחלה – או לפחות בדיוק מאיפה שאתה עכשיו, הכול היה שונה, או אולי בדיוק אותו הדבר אבל מנקודת מבט שונה. עכשיו כשאתה לקראת הסוף – אתה בוגר מספיק כדי להבין את זה, כדי לדעת מה היית צריך להעריך.תביט לעצמך בעיניים – אתה של עכשיו.