שלוותה

60 יום למנאייק

אני רוצה לתרום את כל כספי לקרן שמגשימה משאלות.

אני רוצה שכל העולם יהיה שמח תמיד, שלום עולמי, ועוד כל מני דברים שבכל מקרה לא באמת יקרו, ובלאו הכי לא כל כך משנים. לאור העובדה הזו, תעשו כרצונכם עם כל כספי, רכושי ואף גופתי.

דבר אחד אני מבקש בשיא הרצינות - נא אספו את הניירות המפוזרים במרתף הבית הנטוש שבמורד הרחוב ממני ופרסמו אותם בדיוק כפי שיימצאו.

המבחן

"לו היית יכול לבחור כוח אחד - תעופה, עוצמה, היכולת להיות מאושר או עיני לייזר; כל דבר - מה היית בוחר?"

-"את הסרט 'דלתות מסתובבות' - ראית?"

"מה קשור סרטים עכשיו? החיים הם לא איזה סרט הוליוודי; במקרה הטוב איזו הפקה זולה של אחד עשיר ומשועמם".

-"רואים שם מה היה קורה אילו... תמיד רציתי את היכולת הזו, שאוכל להיות שלם עם עצמי"

"הבנתי. אם היית נתקע על אי בודד, מה הייתי לוקח?"

-"אם הייתי יודע מראש? אולר כמובן, אולי קצת זרעים של צמח פרי מתאים, וחבר טוב כמובן. עדיף ממין נקבה; יכולותיי היו מתבזבזות על יד ימין לשארית חיי".

"ברכותיי, זכית במיליון דולר. מה תעשה איתם עכשיו?"

-"אבנה לי איזה אי קטן; אגדל קצת אוכל וילדים עם האישה - פינה קולדה מקוקוס, ואת השאר אשקיע באיזו חברת סטרט-אפ מבטיחה".

השאלה האחרונה שנשאלה באותו היום נחרטה בשכבות הכי עמוקות של מוחי. לא משום שהיא הייתה מיוחדת או יוצאת דופן , דווקא ההפך. הסיטואציה היא זו שגרמה לי לגמגם, ושאר השאלות נדמו כמעט כאיזו הקדמה או הכנה.

"דבר אחרון, ותקרא להבא אחריך כשאתה יוצא. אם אומר לך שבמהלך השבוע הקרוב תתפגר - לאן תמשיך מכאן?"

לחיי האדימו, ועיניי צנחו לאיזו פינה בחדר. גיחכתי, ולא מרוע לב. החדר היה מואר היטב, אבל אני ראיתי חושך בעיניים. זה, וארבע קירות לבנים ריקים - אולי עם איזה סדק או שניים. כיסא לי, כיסא לו - שניהם נוחים במידה סבירה, ומחברת מונחת על שולחן העץ הישן, ועורב שחור מצויר עליה - עף לעבר עץ זית. למרות הגמגום, מסתבר, הצלחתי להרשים אותו באופן שאף אחד אחר עוד לא עשה.

הרע

לכלוך, דם , בכי ועירום. כך הכול נגמר, וכך הכול התחיל. הם זרקו אותי לכאן, ואני מתלבט עדיין אם להשתמש בביטוי כמו כלב, או הכלבים האלו, או אולי זרקו אותי לכלבים בעצמם. בכל מקרה שלא יהיה, המונח "כלבים" מתקשר לסיפור הזה. זה, וכמובן, הרבה דם, יזע ודמעות ; ועוד כל מני דברים שמוצאים בשולי כבישים צדדיים - כמו שקיות ריקות מתעופפות, ואולי איזה קבצן או טרמפיסט.

לא התכוונתי לזה, ואני בטוח שגם היא יודעת. המצב הזה הביא אותי לפעולותיי, כל העולם הצבוע הזה. היא וודאי תרוץ הביתה, או שיסחבו אותה בעצם, והיא תגיד: "זה בסדר, הוא לא התכוון". גם למשטרה היא תגיד את זה. אם אעמוד בפניי שופט וודאי יטען הסנגור לאי שפיות זמנית. אני לא יכול שהיא תספר הכול למשטרה - צריך לטפל בעניין. כל אחד בפינה שלו, שנינו בוכים, היא מכסה את מבושיה ואני מכסה את העיניים. אני אומר לה שהתכוונתי לכל מה שאמרתי עד שנכנסו לבקתה - היא באמת יפה מאוד, ובאמת אוכל לעזור לה לצאת מהחור הזה ולמצוא עבודה מכובדת יותר. אני אומר לה שלא הייתי בוחר באף אחת אחרת, גם אם הייתי יכול. אני גם מציין שמאז שנכנסו לבקתה, כבר לא התכוונתי – מה שקרה החל מאותו הרגע היה כבר בטעות. היא ממשיכה לשתוק, לשתוק ולבכות. אני מבקש שהיא תענה לי, תגיד לי שהכול בסדר, תבין שלא ידעתי שהיא בתולה בכלל. כל מה שאני עושה לא משנה דבר, גם ככה אנחנו סתם עצים ביער, חלק מהתפאורה. בחוסר חשק אני עושה מה שצריך לעשות, מרגיש קצת כמו להדביק מחדש כד יקר ששברת במוזיאון בידיעה שלעולם הוא לא יהיה שלם באותה המידה, גם אם ממש תתאמץ. אני רץ לאחור, מנסה לשחזר, הכול רשום אז נדמה שלא צריך להיות קשה מדי - אני יודע על החושך, החושך הנורא שאחריו באו כמה נרות, לפניו קצת צעקות ורגשות מעורבים ולהט של רגע שקשה להסביר, איזה שוד, פוליטיקאים ושקרים ובקתה שבכלל מיועדת לדברים אחרים, טבילה מרעננת באגם, אש בוערת באח. לפעמים אני מנסה ממש חזק להעביר למישהו, כל אחד - תמונה, אם לא סרטון של הפלאשבקים שעוברים לי בראש ( אף פעם לא אהבתי לראות טלוויזיה לבד - תמיד אני רוצה לספר למישהו על דבר מצחיק או מרגש שראית בדיוק, אבל זה אף פעם לא ממש אותו הדבר). יגיד לך משהו אם אומרים שקמתי על רגל שמאל באותו הבוקר? אולי אומר שקמתי בתחושה של מאס וריקנות? כנראה שלא, כי לא היית שם איתי. איך בכלל הגעתי לזה? שאלה טובה.

הטוב

גשם מנייר, לא אמתי. זאת אומרת, הגשם לא אמתי - הנייר כן, והגשם מזויף. אבל הכסף לא, הוא אמתי מאוד - ככה העולם החליט: שהוא ממשי, ואחר לא. איך הייתי מת לעבודה כזו - אחד שמחליט מה אמתי ומה לא. איזה יהלומן, פסיכולוג, או זבן בחנות בגדים שאומר לך איך אתה יפה, ושהשטר הזה מזויף בכלל ואני לא יכול לקבל אותו. בכל אופן, הנקודות הקטנות בעיר הקטנה במדינה הזו נראים כל כך מאושרים לקבל אותו. הגשם הזה הוא אפשרויות בשבילם, יותר ממה שלי יהיו. אלא אם במקרה יש שם איזה גאון שילמד מהר מספיק בשביל למצוא איזו תרופת פלא, או לפחות אחת שתגרור אותי במקום הזה עוד קצת. הם מודים לי, אני בטוח. אי אפשר לראות את הפנים שלהם מהמטוס הנוח שלי, אבל רואים שהם מחייכים. כמו שמוצאים רשימת משאלות של כל מני אנשים בבית החולים ופתאום איזה תאומות זהות באות לבקר אותם, או שמופיעים המפתחות לאיזו מכונית שהם תמיד רצו. גם כרטיסים לקאריביים זה נחמד, גם אם כבר כרתו לך את שתי הרגליים. קל מאוד לגרום לאנשים בשולי הכביש לחייך, להפוך את העיניים החצי עצומות והפנים המקובעות בעייפות לחיוך כובש עם שטר או אפילו מטבע. היו גם כאלו שנדמה שכל שנשאר מהם הוא הקול של מכשירי ההנשמה, ואם התמזל מזלם איזו אישה בוכייה לצדם; גם הם מחייכים למשמע הבשורות הטובות, למשמע משאלות שמתגשמות - איזה קידום שתמיד רצו, או הולדת בן שימשיך את שם המשפחה. גם פנדות מחייכות אם עוזרים להציל אותן מהכחדה, וכמובן הדולפינים שהסיירים שלי משחררים מרשתות דיג. פעם אפילו ראיתי עץ מחייך, הוא רק היה צריך קצת שמש ומים. יום אחד גם הצלתי נמלה קטנה מזכוכית המגדלת המרשעת והילד שהחזיק אותה, ואפילו הילד נהנה יותר מהגלידה שקיבל, ואפילו לא חסר לו קצת רצח הנמלים של אותו הבוקר. שני כדורים הוא קיבל, כדי שיגיד לאמא שלו שהוא אוהב אותה.

אני יורד אל העם ומחייך לאנשים, הם מחייכים אלי בחזרה עכשיו. כולם כל כך נחמדים אלי פתאום, עם מספיק כסף אתה כבר לא זר ולא סוטה, אתה עסוק מדי בלהיות עשיר, עסוק בלהציל אותם. אני מחבק אותם, והם כמעט בוכים מאושר. אני אומר להם שהם יכולים לעשות כל שירצו עם חייהם, והם מאמינים לי. אפילו אחת שאמרתי לה שעכשיו היא יכולה לעשות איזה בוק ולהיות דוגמנית הסמיקה ואמרה שתנסה. בערב, היא אפילו מתקשרת אלי ושואלת אם תוכל לפגוש אותי. היא אומרת שהיא מזמינה, וצוחקת את הצחוק הכי חמוד ששמעתי מעודי. אנחנו נפגשים באיזו מסעדה, וכשאני שואל מה הכי טעים פה היא אומרת שהיא מעולם לא הייתה באזור הזה של העיר, שלא לדבר על מסעדה. אנחנו צוחקים ונהנים לנו, ואני מזמין את כל יושבי המקום ליין על חשבוני. אנחנו נפגשים עוד כמה פעמים ואני מפנק אותה, אני מספר לה כל יום כמה היא יפה ומה אני אוהב בה, אני מספר לה שהיא אדם מקסים ושהיא יכולה הכול, ושהיא המלכה שלי. אני אומר לה שאתקשר, ובאמת עושה זאת.  אני מקשיב לה כשהיא מספרת על כמה קשים היו החיים עד כה, אני אפילו מקשיב לה כשהיא מדברת על מה חברות שלה חושבות, ושאיזו אחת שכבה עם בחור והוא עשה לה כך ולא אחרת. אני נוגע בה ברכות, אך בביטחון, אני בוכה אתה וצוחק אתה ומספר לה הכול. טוב נו, כמעט הכול. אנחנו מחרבנים בדלת פתוחה, ודבר לא מביך אותנו יותר. היא אפילו אומרת לי שאני פתוח מאוד, והיא אף פעם לא ירדה למישהו בשירותים. אני אפילו אומר לה שאני אוהב אותה אחרי הסקס, ומתכרבל אתה הרבה. כשלא חם מדי, אני גם ישן אתה כפיות. היא אומרת שאני הגבר המושלם, ולמרות שהיא לא אדם מאמין - היא מודה כל יום לאלוהים על שנתן לה אותי. אני אומר לה שאני צריך ללכת, כי אנשים רעים מחפשים אותי, והיא צוחקת והולכת לישון בזרועותיי. לא תמיד הייתי כזה טוב, אתם יודעים.

המכוער

"דרוש/ה, בן אדם, גם שימפנזה מספיק - העיקר שיהיה מעניין, וידע קרוא וכתוב".

יש לו מזל שאני בחור סקרן. גם מהקרדיט לא אכפת לי, שיהיה רשום על הכריכה אוטוביוגרפיה מצדי. הכסף גם לא עניין אותי - עסקי השעשועים לא כואבים לי, וגם הבורסה מתייחס אליי בעין יפה. הוא הציע לקחת אותי ללמוד, למצוא לי אישה - לשנינו זה לא כל כך הזיז, אבל הסקרנות - זה כבר סיפור אחר.

בהתחלה חשבתי שהוא איזה סוטה אולי; לעולם לא אספר לו שבאותו הבוקר התאמנתי קצת על הקרב מגע שלי, רק למקרה שכל הסיפור הזה יגמר לא יפה.

טרקתי את הדלת בדרמטיות בדרכי החוצה, ידעתי שלא אחזור לשם בקרוב. כל צעד מקרב אותי למשהו חדש. יש רק שמועות שמעלות השערות למה החתול מת, אבל זה בטוח היה שווה את כל העניין. הריחו את סירחון הסיגריות כבר מרחוק, אם לא היה קיץ הייתי מוכן להישבע שמדורה חמימה בוערת באח. הן נבחו עלי, החיות, השתוללו בין הגדרות החצי שבורות, ענו לתיאור שעל השלט העקום בכניסה - “זהירות, כלבים נושכים”. הן היו יותר מפחידות מהדמות בתמונה. מי בכלל מביא אותך לאזור הזה של העיר, ועוד בחצי החושך ששורר פה כשהשמש כמעט ובורחת מכאן. משהו פה מסריח, ולא רק את חוש הריח ; את כל החושים הוא מסריח, אפילו את החוש השישי אם היה. כשפתחתי את הדלת החורקת - כמעט נראה כאילו מישהו השקיע על מנת להראות חוסר השקעה. אולי קל לומר את כל החשדות שלי בדיעבד, הרי באותו הרגע הייתי עסוק בעיקר בלא להשתין על עצמי. מה שהרגיע אותי הוא האבק, או יותר נכון חוסר האבק. איך אין אף לא גרגר אבק בכל הבית המזופת וה'ישן' הזה? הוא מנסה לבחון אותנו, להפחיד. לא המתינו יותר מדי אנשים בחוץ, אבל יותר ממה שציפיתי בהתאם למודעה. אחד בריון כזה, נראה מאצ'ו אמתי - בדיוק יצא בוכה מהחדר, ועכשיו תורי. הסתכלתי לו בעיניים כשהתיישבתי, והוא הסתכל בשלי, ואני בשלו. כנראה הוא לא כזה אדם של אנשים, כי עוד לפני לחיצת היד או איזה הסברים הוא ישר התחיל לדבר.

הרשימה

הוא הראה לי דפים על גבי דפים, יותר ממה שחשבתי שאפשרי במצבו. הוא מבקש עכשיו להפסיק להיות נרקיסיסט ולחשוב רק על עצמי, בטח ובטח אם מדובר באוטוביוגרפיה שלו בה אני מזלזל בו. אם אני מתכנן להמשיך לתעד את ערוב ימי חייו, לפחות אעשה את זה כמו שצריך. לא, לא אמחק את כל מה שנכתב ביומני עד עכשיו; העורכים יערכו את מה שצריך.

"אתה יכול לראות את עצמך כמעיין צלם בסרט אקסטרים, אתה הולך לעבור את הכול איתי - אבל אף אחד לא יכיר אותך לעולם. אתה רק מצלם, בעזרת דף ועט", הוא אמר. זאת אומרת - אני אמרתי. קשה להסתגל לדבר בשם אדם אחר, מוזר שכל כך הרבה אנשים עושים את זה מבלי לשים לב.

הערימה הכי גדולה הוקדשה למשאלות ילדות. רמות הקושי של המשימות סומנו גם הן, ובבירור נעו בסקאלה הכי גדולה בערימה הזו - החל מלהיות אסטרונאוט ועד שהבריון ההוא מהכיתה יפסיק לצחוק עלי שאני שמן. ערימה נוספת, קטנה יותר אך קשה בהרבה, מיועדת למשאלות של גיל ההתבגרות. לא קל לגרום לאדם להתאהב בך, ובטח שלא לעצמך. ואיך בכלל עושים שתרגיש מקובל, רצוי או מצחיק? השנים המאוחרות יותר מעלות בקשות שלעיתים נשמעות משעשעות - גם אם רבים נתקלים במשאלות דומות מדי פעם לפעם. "לחרבן עם דלת פתוחה - בשירותים שלי", היה רשום, "לקבל קידום. או מציצה - או יותר מכל דבר שאני מקבל רק פעם בכמה שנים", ועוד כמה משאלות משעשעות. הדף האחרון כבר לא היה כל כך מצחיק. על הדף האחרון היה רשום את פליטת פיו של עבדכם הנאמן בעת ראיונו, זו שהוא יתחרט עליה במשך הרבה מאוד זמן.

מה אם אתם הייתם יודעים בדיוק מתי תמותו? ואם הייתם יודעים מתי כל אחד ימות - הייתם יכולים להתחתן עם אשת חלומותיכם בידיעה שתמות עוד שנה? לתת כמה מטבעות לקבצן שבכל מקרה ימות הלילה בקור הכבד? אפשר לשחק את המשחק הזה כל הלילה, כבר ניסינו.

אף פעם לא הייתי טוב במיוחד בלהתחיל עם בחורות, אבל עכשיו כשאין לי מה להפסיד פתאום אני דון ג'ואן. אני אומר להן, כמו שתמיד רציתי, ששנינו נפסיק עם המשחקים ונודה שאנחנו רוצים את זה, אני אומר שיש להן משהו עצוב בעיניים, שהן מוכרות לי מאיזשהו מקום ואולי אבא שלהן גנן, שואל אם זה כאב, מה בחורה כמותן עושה פה - כל מה שאתם פוחדים להגיד. אנחנו רצים אחר כך למיטה ואני לא צריך לחבק אותן אחר כך או לומר להן שאני אתקשר. אני אומר לאנשים ברחוב שהם יפים, או שאני אוהב את החולצה שלהם. אני אומר מה דעתי, גם לאור החשש שזה עלול לפגוע בי. אפילו אכלתי במסעדה וברחתי בלי לשלם. חיה מוזרה, מדוע כל המשאלות הכי כמוסות שלנו חייבות לפגוע באחר? אני מנסה לחבק אנשים ברחוב והם סתם נבהלים ומתעצבנים, אני בא לייעץ לילד קטן - עצות שהוריו יתביישו לתת לו עד שהוא ייאלץ כבר ללמוד אותן על בשרו, אבל הוא בוכה ובורח. אני נותן מתנות לקרוביי סתם לכיף, אבל הם בתגובה מפחדים שיהיו חייבים לי משהו, או מחכים שאבקש מהם איזו טובה. אני מסתובב ברחובות מוכי העוני ומציע לחלק ביניהם את שארית הכסף שלי - והתושבים בתגובה שודדים אותי, נאבקים זה בזה ובורחים. מתחיל להימאס לי מכל חיות האדם האלו שמקיפות אותי, ובעודי יורק דם וממלמל קללות אני סותר לאיזה משקפופר בכל כוחי, והוא בתורו נבהל ובורח. אני הולך לבריון ההוא שהציק לי בחטיבה ומזמין אותו להתעסק עם מישהו בגודל שלו. הוא זז לאט ולא מפסיק להשתעל שיעולים של מעשן כבד, הוא אומר שכבר אין לו כוח לדברים האלו. אני נותן לו אגרוף - ישר לעין, והוא נראה שמנסה להפחיד אותי במבטו. הוא חושב שהשתגעתי, הוא לא יודע שאורו עיניי - שאני אדם חדש, חופשי. הוא אומר לי לעזוב, או שיקרא למשטרה - ואני אומר שיקרא, כי המשטרה בכיס הקטן שלי. אני מתחיל לבעוט בו, ואשתו בוכה במטבח ומגוננת על הילדים. הוא מנסה להחזיר לי, אבל נראה שהחיים עייפו אותו בטרם עת, ולא אכפת לו מכאב או מוות יותר מדי. בפרץ של רגשות אשם והארה אני אומר לו שיתוודה על חטאיו ואעזוב אותו, והוא למרבה הפתעתי פורץ בבכי ומספר הכול, הוא מספר שהיה מציק לילדים כדי להרגיש חזק, הוא מספר שזה כמו כדור שלג - ואחר כך כשצריך למצוא עבודה לא מכירים משהו אחר, רק שוד, סחיטות ואיומים. הוא מספר על הסמים, ועל העסקים המפוקפקים וכל הפשעים הכי גדולים של המאה אחרונה - כולם קשורים אליו. הוא אפילו היה עשיר פעם, עם בית בגודל של טירה והכול - אבל הכול הלך להימורים, סמים וזונות. התמכרויות, זה מה שהורג אותך בסוף - רק עוד המבורגר אחד, זה מה שעושה לך התקף לב בסוף. גם למראה העצב שלו אני לא יכול שלא להתרגש מהמחשבה שאני יכול לקחת מה שאני רוצה ממי שאני רוצה, אני אומר לו שתמיד רציתי פשוט לקחת משהו. בלאו ברירה הוא מסכים לעשות רק 'מכה' אחת, ואז אמצא לו עבודה, אשלח אותו למכון גמילה ואעזור לו לשקם את חייו,  וקצת צוחק בפעם הראשונה מאז שראיתי אותו כשאני קורא לזה 'מכה', כנראה שכולנו קצת חיים בסרט" אני עונה. הוא נעזר באלו שעוד חייבים לו את חייהם, ואני מתרגש כמו ילד ביסודי שקיבל נשיקה על הלחי מהילדה הכי יפה בכיתה.

פחד הוא השורש של כל הרשע

אנחנו מפחדים לצאת פראיירים, אז אנחנו מרמים. מפחדים שיפגעו בנו - אז אנחנו פוגעים קודם. אנחנו מפחדים מהאמת, אז אנחנו משקרים; ויש כאלו שלוקחים את העסק כמה צעדים רחוק יותר - אונסים, בוזזים, פוגעים, רוצחים , מפחדים מדחייה, מעוני, מפחדים שלא יוכלו להסתדר בלי ההתמכרות היקרה שלהם, מפחדים שהם לא יכולים להיות אף אדם אחר. אני פוחד למות לא מסופק, מבועת עד לשד עצמותיי מהמחשבה שאני אשכב לי במיטה הלבנה והנקייה ואומר את מילותיי האחרונות: "זהו?".

אני חושש גם שאנשים יודעים שאין להם סיכוי לדעת, כמו כמה זמן נשאר לי לחיות - מה שאומר שאולי לא שווה לדבר איתי ולהשקיע בי, אני נדחק לשולי החברה מעצם המחשבות האלו, ואני יכול רק לצחוק ולהיזכר בכל אותן ימי ההתבגרות בהם אתה פוחד שהיא תגלה שאתה אוהב אותה, או שיצחקו עלייך בגלל איזה חצ'קון או פגם אחר שיש בך.

אני מרגיש עוצמתי לאחר המכה שלנו. אני הולך לפוליטיקאי חשוב, הרי שתמיד יש להם זמן לאנשים עם כסף, ואני אומר לו מה דעתי עליו. אני אומר לו שהוא מושחת, וכל המערכת הזו מושחתת, אני אומר לו שהכול שקרים והבטחות שווא, שזה בכלל לא הגיוני - ואז אני צועק שבכלל לא מקבלים פה החלטות בהגיון והכול זה קשרים ופוליטיות, ושנינו צוחקים קצת. הוא שואל אם באתי לעזור לו לזיין את המתחרים בבחירות הקרובות, או סתם לזיין את השכל. אני נזכר במה שהבנתי כשראיתי את המורה שלי למתמטיקה בוכה, לאחר שמצאנו תמונה מביכה שלה והדבקנו אותה על הלוח עם כיתוב "מירי הזונה". כולם בעצם בני אדם בסופו של דבר, גם אם הן מורות, או מיליונרים, או אפילו סוהרים וחיילים, רוצחים ואנסים גם הם. אני אומר לו שהכסף הזה מלוכלך, והוא אומר לי שכנראה הוא קצת מזדקן - כי הוא לא ממש שומע מה שאני אומר. כנראה שכך נראה החיוך האמתי שלו. אנחנו נפרדים איש איש לשקרינו.

אני מפחד מכדור השלג שחיי הופכים אליו, אז אני קונה כרטיס טיסה לקאריביים. במטוס אני יושב ליד אחד מאלו שמדברים הרבה, גם אם אתה לא שואל אותם שום דבר. הוא אמר לי שזו הפעם הראשונה והאחרונה שהוא עולה על מטוס - כי הם מזהמים מאוד. הוא הולך לחיות במקום בו לא הורסים את העולם שלנו. פחדן, אני קורא לו, והוא מגמגם כמה מילים ושותק עד סוף הטיסה. אין פלא שאנחנו כל כך מפחדים מביקורת, הרי על כל פיפס שאנחנו אומרים, כל פעולה - תמיד אפשר לשפוט אותנו, תמיד אפשר לנזוף בנו ולומר כמה אנחנו רעים וכמה אנחנו פוגעים, גם אם אנחנו רק רצינו לצאת לחופשה מרגיעה ומהנה. כנראה שזה לא משנה יותר מדי, שום דבר לא משנה. אני מנסה לשמור על הרגשה של מלאך, משתדל לשמור על ההילה שלי, אבל אפילו הכושים השמחים האלו שמגישים לי משקאות בלאו ברירה צובטים לי בלב, אני לא יכול ליהנות אפילו מהרקדניות האלו עם הקוקוסים על הציצים כשאני חושב על איך בעליהן מסתכלים עליהן אחר כך - שזה מה שהן צריכות לעשות כדי להאכיל את המשפחה. את כל הכיף הוא הרס לי. אני לא מצליח להיפטר מהמחשבה הזו ששום דבר לא משנה, אז אני זורק עטיפות של מסטיקים על החוף, אפילו שולף סיגריה אחרי חודש בלי. אני יושב בבקתת הנופש היפה שלי ושוקל לשרוף אותה, ואם אשרוף אז האם להישאר בפנים. אני צועק במלוא גרוני, אני צועק שמישהו יציל אותי, שיעזרו לי בבקשה. אני צועק שאני לכוד פה, ואני רוצה ללכת, אבל פוחד - כי אף אחד לא מבטיח לי ששם יותר טוב. הצעקה משחררת, ואני מתחיל לצחוק. אני בקצה העולם, עם כמה שהביטוי הזה מגוחך מאז גילוי העובדה שהעולם הוא עגול, ואף אחד לא שומע אותי, ואני יכול לעשות מה שאני רוצה, ואף אחד מעולם לא יידע. אני עץ ביער, אחד שנופל ואף אחד לא שומע אותו.

הסטייה

אני רץ הכי מהר שאני יכול. אני רץ עד שהשרירים שלי שורפים, וממשיך לרוץ עוד קצת - רק עד האוטו. אני מגיע ומרצף את הדוושה של הגז, אוחז בהגה בטירוף. כולם קוראים לי סוטה, גם אני. אני שומע את זה מעצי הקוקוס ומגרגירי החול הזהוב. אולי באמת כדאי שאסטה, כי נראה שאני בנתיב הנגדי וכמעט פוגע במשאית. אולי באמת כדאי שאסטה. הרי אין דבר רע בלסטות, בעיקר כשאינך חש על דרך הישר. פתאום נראה שכל הדמעות מתייבשות, והלחישות מפסיקות. הלב כמעט נדום, והנשימות נרגעות. אני מתקשר למשטרה ומתוודה על הכול, ומבקש שיבואו לעזור לה. אני מתוודה אפילו שזרקתי עטיפה של מסטיק, על הכול אני מתוודה. אני פתאום מבין איך הרגיש הבריון ההוא, ומרגיש אפילו קצת יותר טוב עם עצמי. אולי אהיה כומר ואתן לכולם לשפוך את ליבם בפניי, הם עוד לא יודעים כמה הם צריכים את זה. השוטר מבקש ממני לבוא לתחנה ולהסביר לו הכול ברוגע, ואני אומר שאני לא יכול לעשות זאת ואין לי זמן לשטויות שלו ומנתק. יש לי מספיק מזומן עליי לברוח מכאן בשקט, יש לי מספיק מזומן להיות אלוהים אם ארצה. אני טס בעולם ומחפש רעבים להאכיל, מחפש זקנות לעזור להן לחצות את הכביש. אני טס לאיזה מקום שקט בו אוכל להיות אנונימי, בו אוכל להגשים משאלות. כנראה שאפשר גם לעשות דברים טובים עם הפחדים שלנו. אני גם הולך לפסיכולוג, לסדנאות, מדבר עם כמה בודהיסטים. אני מנסה להבין. אולי אלו רק רגשות אשם, אבל שום דבר לא גורם לי להפסיק לזרוק את הכסף שלי בכל מקום. הזמן שלי מתחיל להיגמר, ואני מתחיל להרגיש שוב לא מסופק. לאף אחד לא יעזור אם אמות עם כל הכסף המלוכלך הזה, אני צריך איזה גראנד פינאלי, אני צריך להיות מעל כל זה - כמו המפץ הגדול, שבסוף אחד הביא לכל כך הרבה התחלות.

הכול נגמר בסוף

אני קם לפניה בבוקר, מהתרגשות. אני צופה בחזה שלה עולה ויורד בקצב קבוע וכמעט מתהפנט. יופי הוא דבר קסום, ואני מודה כל יום על קיומו. הוא מקיף אותנו, ואנחנו מבחינים בו רק לעיתים נדירות. הוא בכל מקום, אך אנחנו קצרי רואי, תמיד מחפשים אותו אך מוצאים כל כך מעט ממנו. כשהיא קמה, אני אומר לה שהתכוונתי למה שאמרתי - והיא מיד עוטה פנים רציניות לראשונה מאז שפגשתי אותה. אני אומר לה שזה לא כמו אבא שזורק את הילדים שלו וכל המשפחה והולך למצוא לו חיים חדשים, זה יותר כמו כלב שבורח מהבית כדי למות בשדה - שהמשפחה לא תצטרך לראות. אני חושב שהיא מבינה, אבל היא בכל זאת רוצה לבוא איתי. היא אומרת שהיא כל הזמן רואה אנשים מתים, ואני אומר לה שאנשים שמתים זה כלום לעומת אחד שמת. אני מלטף אותה ואומר לה שהתכוונתי לכל מה שאמרתי, היא באמת יפה מאוד, ועזרתי לה לצאת מהחור הזה ולמצוא עבודה מכובדת. היא רצה לפינת החדר, מתקפלת ובוכה, חוסמת את המציאות. אני אומר לה שלא הייתי בוחר באף אחת אחרת. אני גם אומר לה שלא התכוונתי לעזוב אותה. היא אומרת לי שמה זה משנה למה התכוונתי ולמה לא התכוונתי - את שניהם אני עשיתי באותה המידה, ואם כל הטוב והשפע השפיעו כמו שהשפיעו, אפשר לצפות לתוצאה בקנה מידה דומה כשמדובר בטעויות ופגיעות. היא התאהבה בי, היא אומרת, בפעם הראשונה. היא התאהבה בתקווה שנתתי לה, בביטחון הזה שחזק מספיק כדי להעלים את כל הפחדים. ואת כל זה אני מחליף לה עכשיו בחרדת נטישה. אני נשאר חסר מילים. אני אומר לה שהכול נגמר בסוף, נותן לה נשיקה על המצח ומזיל דמעה שנוזלת על שדיה הגדולים ומדהימים, ממש מעל ליבה. כלב, זה מה שאני - אני מזכיר לה, לי, ולכולם.

אני חוזר למקום בו הכול התחיל, רוצה לומר שלום. אני אומר לכל מי שחשוב לי, וגם סתם לכל מי שאני רואה. אני מלטף את הרהיטים, המקומות, הקירות. חבר ישן מתקשר אלי ואומר לי שכדאי לי להתחבא, ושתכף הם תופסים אותי. אני אומר לו שלא אראה אותו יותר, והוא אומר לי שבמקרה הכי גרוע הוא יבקר אותי שם. קצת התגעגעתי לעובש. אני אומר לו שניסיתי להפחיד אותם, והוא אומר לי שהוא יודע - ושזה לא עבד, כי כל הרהיטים נראו חדשים ולא היה אבק. אני אומר שעכשיו יש אבק, ושנינו צוחקים. הם בחוץ עכשיו, אני שומע אותם מתקרבים - הם באו לומר לי על כל הדברים הרעים שעשיתי, ועכשיו הם יראו לי מה זה. אני יורד למרתף ושואל אותו אם הוא רוצה ללכת עכשיו, ושאני לא צריך אותו יותר - והוא אומר שהכול בסדר. אנחנו נועלים את הדלתות. הוא אומר לי שבסך הכול הוא דווקא התחיל לחבב אותי. במציאות, הוא השתמש במילה 'אוהב', אבל מכיוון שהוא הסופר של הסיפור - הוא יכול לספר מה שבא לו. הוא אומר שבדיוק בגלל זה הוא בחר להסכים לכל העניין הזה - מלבד הסקרנות הראשונית והריגושים, כל אחד רוצה להיות אלוהים - כך אין ממה לפחד, אתה יוצר לעצמך את המציאות. הם דופקים בדלת - אבל לא טוק-טוק-טוק, אלא בום-בום-בום. דממה. בום, בום, בום. הם לא מפסיקים, הם גם צועקים כל מני דברים מפחידים ומבטיחים לי הבטחות, אבל אני כבר מכיר אותם - האנשים. בום, בום, בום. אני מרגיש את הלב שלי פועם חזק יותר, וחזק יותר. שנינו צוחקים. אני מעיף לו את הדפים מהיד ואומר לו שהכול נגמר כבר - שיפסיק עם זה. הוא לוקח דף חדש ואומר שעוד קצת. אני מתרגז ואומר שיפסיק לדבר אל עצמו בגוף שלישי ככה - ושנגמר המשחק, והוא יכול לחזור להיות הוא ולחיות את חייו. היה לי חשוב שמישהו יספר את הסיפור, ינציח אותי גם לאחר מותי. בן-אלמוות אמתי. אבל עכשיו הכול נגמר. הוא אומר לי שאני לא קובע מתי זה נגמר, ואם כבר אנחנו בנושא אני גם לא קובע מה טוב ומה רע, ושום דבר בעצם אני לא מחליט חוץ ממה לחשוב, שזה בעצם קובע באיזה עולם אני אחיה ורק אני. הוא החליט לחיות איתי באותו העולם, כי כיף לחיות ביחד לפעמים, אבל כשנופל עולם אחד קמים להם אחרים במקום. אפילו גיבורים אפשר להחליף. פתאום הדפיקות פורצות פנימה, והצעקות מלוות אותן, וחשבתי לעצמי מרוב ההמולה שכנראה יש פה מסיבה ולא סיפרו לי - כי כולם בבת אחת באים לסחוב אותי איתם, כאילו אני איזה כוכב רוק בהופעה מפציצה. אני חושב לעצמי "זהו", ומחייך לעצמי. בעצם גם אליו אני מחייך. הקופיף העיקש הזה לא יחדל ממשימתו עד שלא יקחו לו את המצלמה מהיד בכוח - עד שלא יקפצו עליו וישברו לו את העט. אני לא צריך להגיד או לשאול שום דבר, אנחנו מביטים זה בזה ו-